יום שני, 29 בדצמבר 2008

מלחמות קורות בחורף / בבקשה תפסיקו

המלחמה הזו תפסה אותי לא מוכנה. אני עסוקה עד מעל הראש בימים הללו. הסמסטר כהרגלו בתקופה זו מתחיל לסגור מכל הכיוונים, עם עוד ועוד עבודות ומטלות ושינון לעת ערב. וזה לא שיתר עיסוקי אינם מטרידים אותי גם כן.

למעשה לא הפנמתי את העסק עד יום שבת כשצבא ההגנה (?) לא הפגיז בפועל את ביירות, סליחה, את עזה. שר הבטחון שפעם לפני מליון שנה נחשב לאיש שמאל, אם אי פעם היה דבר כזה שמאל ציוני. וביום שבת נאם נאום נרגש כאילו מדינת ישראל בסכנת השמדה והוא, צ'רצ'ריל מודל 2009, ילכד את האומה תחת כנפיו המרוטות (אה, ואל תשכחו להצביע לי בקלפי)

הההה... אמרו את זה קודם לפני (זה לא משנה?).

נזכרתי כעת במה שעורר אותי בסיבוב המלחמתי הקודם של אולמרט. היה זה הטור של סייד קשוע בבקשה תפסיקו, טור שחזר להיות רלוונטי אז כעכשיו. הטור הזה כלכך השפיע עלי שמעבר לזה שהוא גרם לי להגיע להפגנות של שמאל רדיקלי, שזה לא דבר שאני נוטה לעשות במיוחד בימים כתיקונם. הוא גם גרם לי להגיע לשם עם שלט שזהו בדיוק הכיתוב עליו. נראה לי שאני צריכה להוציא אותו מהבוידעם.

האמת שיותר מתחשק לי להגיע עם עדת מתופפים לרחבת הכנסת ולצעוק על כולם שהם טפשים. משהו בסטייל של השיר הבא של הDodos. ברגעים הנאיבים יותר שלי, הייתי מסתפקת בלהשמיע בקולי קולות מעל ההפגזות של עזה את No Man Land של סופיאן סטיבנס.

אולי אני צעירה מידי, אולי אני מסרבת להתרגל לעניין הזה של רצח חוקי. שאפשר להרוג בני אדם (וחיות אחרות) חפים ולא חפים מפשע, עם או בלי משפט, תחת חסות של מלחמה, של מגננה, של הקם להרגך השכם להורגו. לא קונה את הסיסמאות האלו.

Photobucket
אולי קראתי יותר מידי ספרים. גם ספרים של הצד המפסיד. נזכרתי לאור המלחמה הזו בספר הגרמני המדכדך והיפיפיה, 'במערב אין כל חדש'. הנה ציטוט מתוכו שלקחתי מהערך בוויקיפדיה (יש בערך הזה ספוילרים השמרו לכם אם ברצונכם לקראהו ביום מן הימים).

"צעיר אני, בן עשרים בלבד. אולם הידוע לי על החיים אינו אלא הייאוש, המוות, הפחד ושילוב עניינים שטחיים וחסרי-משמעות עם תהום-הייסורים. רואה אני, כי טובי המוחות בעולם ממציאים נשק ומלים, כדי לעדן את כל המעשים האלה ולהאריכם. ועמי יחדיו רואים את המעשים כל בני דורי, כאן ושם, בעולם כולו, ועמי יחדיו חי אותם כל דורי. מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד ונתייצב לפניהם ונדרוש מהם דין-וחשבון? מה מצפים הם לראות בנו כשיבואו ימים שאין בהם מלחמה? שנים על שנים היה עיסוקנו ההריגה - והוא מקצוענו הראשון בחיינו. ידיעת-החיים שלנו מצטמצמת בידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? מה יהיה עלינו?"

יום שישי, 19 בדצמבר 2008

תזונת החולדה בטלויזיה

במסגרת לימודי בקורס "תזונת האדם" התחילו ביום רביעי הרצאות בנושא התנהגויות אכילה. כמו מרבית הקורס גם הפעם מדובר במחקרים שונים על תזונת מינים שונים של חיות.

למעשה, בשעתיים המחכימות שעברו עליי באותו יום הספקנו לטבוח כמה מאות חולדות, מספר לא מבוטל של עכברים, כמה קופים, עדת זאבים (?!) וטלה אחד. או כלשונו של המרצה והחוקר: "שאלתי את החולדות מה הן מעדיפות לאכול".

תוך כדי כך גילינו מספר גילויים מרגשים שיוכלו להופיע על גבי עטיפת מסטיק הבזוקה הבא שתלעסו. למשל:

הידעת?
ניתן לגרום לעכברים לחשוב שטעם מר הוא מתוק וטעם מתוק הוא מר על ידי שינוי הרצף הגנומי בתאים ספציפיים.
הידעת?
אם תתנו ללהקת חולדות תזונה נטולת נתרן לחלוטין למשך כמה שבועות עד כי תגרמו להם למחסור כרוני במינרל חשוב זה, ואח"כ תתנו להם לבחור בין תמיסת מלח נתרן לתמיסת מלח אשלגן הם יצליחו להבדיל בין שתי התמיסות וישתו רק מהתמיסה הראשונה.
הידעת?
הטעמנים שנמצאים על הלשון נמצאים למעשה לאורך כל מערכת העיכול (את זה גילו רק לפני שנתיים, על עכברים כמובן)
ועוד ועוד...

תגובתי למידע זה דומה לתגובתה של ענבל ליצירות אמנות אסטתיות במיוחד שהיא: "אוקי ו...?"

ביצירות אמנות שלעיתים ישנה מחלוקת לגבי מהותו של המסר המועבר לצופה המהורהר, מסר שלעיתים פשוט איננו בנמצא באופן מכוון, הרי שאף אחד לא נפגע באופן פיזי (לא תמיד כמובן ראו ערך קדישמן או דמיין הירסט, אך תזרמו איתי רגע). כך גם בכל מיני מחקרים הזויים ונטולי רלוונטיות במדעים מדוייקים ומדעי הרוח. ואילו במקרה דלהלן, מעבר לתהיית ה'אוקי ו...?' שלי בעניין משמעות פיסות המידע הללו עבורי כתזונאית ועבור יתר האנושות. הרי שכאן המידע הזה הוא מאד רלוונטי עבור מליוני חיות המעבדה המנוצלות עבור מחקרים ספציפים וחסרי כל שחר שמטרתם העיקרית סיפוק סקרנותם של בני אדם.
הורדתי השבוע בדיליי של חודשיים שלושה את החדש של טלויזיה ברדיו. קוראים לו Dear Science שכבר השם שלו נתן לו כמה נקודות זכות אצלי, מעבר לכך שזו להקה מגניבה באופן כללי. מדובר בדיסק מצויין גם אם קשה לעיכול ונראה שזה הדיסק שיסיים את שנת 2008 עבורי. הפוסט הנוכחי נותן לי תירוץ להעלות לכאן את אחד משירי האלבום.

יום שלישי, 16 בדצמבר 2008

עיר חלל וכו' מבחר רשמים

לפני זמן מה הגישה ענבל עבודה סמינריונית בנושא 'עיר' או ליתר דיוק, פארודיה בצלאלית על עבודה סמנריונית (כׂה אמר מרצה הקורס). כשהיא סיימה לכתוב את העבודה הזו, שתינו הגענו למסקנה שהיא למעשה כתבה בלוג קטן, או אם נותנים לה קרדיט, אז טור בהמשכים בטיים אאוט.
לפני יומיים התברר לה שהיא קיבלה 90 בעבודתה. לכבוד המאורע המשמח (ואף מבדח) הנה טעימה מהעבודה הזו...
--------------------------------------------------------------
חיפוש דירה, הומלס שנת 2008
"יתרונותיהם של הבניינים הוותיקים בתל אביב מודגשים כמעט תמיד על דרך השלילה: אמנם הצנרת נסתמת בכל יומיים, והפרסקו שבחדר-האמבטיה אינו אלא עובש, אבל הברזים הם כמו שעשו פעם. אמנם חדר המגורים חשוך לגמרי, והוא נשקף אל אגף הפסוריאסיס והשעלת של קופת-חולים זמנהוף - אבל איפה בונים היום קירות כאלה? לא, אין מעלית וגם לא חניה. בדירה שלמטה יש לשכה לנרקומנים מהחמאס ובקומה שלמעלה יש בית-ספר לריקודי סטפס - אבל פינת הפרימוס היא כמו שהיו עושים פעם."
דורון רוזנבלום, סדק-סדק תרדוף, הארץ 1994
את הפסקה של דורון רוזנבלום אני מחבבת במיוחד ,לא רק בזכות ההומור שבה אלא בעיקר בשל המציאות הכל כך מוזרה שצצה והתפתחה בשנים האחרונות בשוק הנדל"ן העירוני ומובאת כאן בפשטות רבה כבר בשנת 1994 עוד לפני עידן הדירות המחולקות. אני מניחה שבערים נוספות קורה משהו דומה אך ללא ספק, בתל אביב הדבר בולט במיוחד. היתרונות המודגשים על דרך השלילה מספקים לי שעות של הנאה בחיפוש אחר דירות בעיר, לעצמי, לחברים, לחברים של חברים ובכלל לכל אותם אנשים שהתיאשו מדירות שפורסמו בלוח דירות באינטרנט בשנייה בה צחצחו שיניים, היו בשירותים או גרוע מכל- ישנו , וכשהתקשרו הן כבר נחטפו. כשבאים לבקר אותי בדירתי אני נוהגת לומר בגאווה רבה כי היינו מספר 8 ברשימת המתנה. עד היום אני תוהה מה קרה לאותם שבעה אנשים לפנינו. חיפוש של כרבע שעה באחד מאתרי הדירות המובילים בתל אביב העלה שלל יתרונות/מחמאות תל אביבים במיוחד:

20 מטר "למפונקים בלבד"; 18 מטר "בית מפואר"; שכנים כיף; קטנה ומטריפה; שלוחה מרוטשילד; לא!!!לא!!!מתאימה לשותפים!!!(זה לא ממש יתרון אבל עדיין מעורר מחשבה); התקרות גבוהות, הרצפה תל אביבית מגניבה, חדר נוסף לאימון יוגה/משהו; פשוט לבוא, לא להתקשר לפני; לא להתקשר; נא לא להתקשר; ניתן לסגור במקום; נא להביא פנקס צ'קים; ראיונות אישיים בתיאום מראש; הכניסה לדירה מותנית בקניית הריהוט בשווי 3000 ₪; כניסה מחר; שווה ברמות.

מפתח להבנת תיאורי דירות למחפש הדירה המתחיל
- רטרו/תל אביבית אמיתית/תל אביבית/לא מחולקת – דירה ישנה ומתפרקת
- לופט/מיני לופט/open space /סגנון ניו יורקי – דירת חדר שבה כלל הפונקציות הבסיסיות להפיכת חלל כלשהו למקום הראוי למגורים רוכזו בחדר קטן אחד, כלומר, ניתן לבשל להתקלח ולישון באותה עת (חזון אחרית הימים של ז'ורז' פרק).
- דירת סטודיו מגניבה– חדרון קטנטן בדרך כלל בקרבת השוק עם תקרה 'גבוהה' (לעיתים מדובר בתקרה סטנדרטית למדי) שבינה לבין החלל התחתון ישנו מקום מובנה למזרון- רצוי שיהיה דק, וכמובן לא זוגי.
- התוספת מדליקה, מגניבה, מטריפה (כגון דירת גג מטריפה, דירת חדר מדליקה וכו') – חלל קטן מאד (כמו הסיומת 'ון' במילים ארנבון, דובון, ילדון, חדרון).
- בקרבת השוק, ליד דיזנגוף, יריקה מרוטשילד, קרוב להכל – לא מצאו שום דבר חיובי אחר לכתוב על הדירה
- קרוב למכולת/מרכולית– כנראה מדובר באחת השכונות הפחות נחשבות של העיר- שפירא, ביצרון וכדומה, מקומות אליהם עוד לא הגיעה בשורת הAM:PM
- 7 דקות מעזריאלי – בצד הלא נכון של איילון
- פרטר – לא מיועדת למגורי אדם צורך חמצן
דירת גג מטריפה – יציאה לגג לא מתוחזק בעליל שנחסמה בכמה קירות גבס והפכה ל"זולה מהממת ושימושית בעיקר למסיבות" בדרך כלל החדרון יהיה כל כך קטן שהגג יהיה מאוד שימושי בעיקר לצרכי נשימה
--------------------------------------------------------------

יום שישי, 12 בדצמבר 2008

קיר גבס

ביני לבין השכנים שלי יש קיר גבס, עוד אחד מקסמי הדירות המחולקות במחירים מופקעים בעיר הגדולה, ענבל ואני חושבות שמתגוררים שם זוג הומואים, לא שפגשנו אותם אי פעם, אבל הרבה פעמים אנחנו שומעות אותם. לא כלכך מבצעים פעולות שהשתיקה יפה להן, אלא אם מריבה נכנסת תחת קטגוריה זו.

הריב הנוכחי שלהם מאד דרמטי, והוא נמשך בהפסקות כבר כמה שעות. כנראה שזה מהריבים הללו שיכולים להיות רק לזוגות. משהו עם זה שרק אנשים שממש אוהבים, או ממש אהבו פעם, מסוגלים לריב באופן שכזה. אם כי קשה לי לדמיין את עצמי ואת ענבל רבות בכאלו דציבלים, לאו דווקא כי אין ביננו מיד פעם חיכוכים, אלא עקב הרתיעה של שתינו מצעקות.

הצעקות של זוג השכנים מהוות כעת תירוץ להציג את אחד השירים היפים ביותר ששמעתי בתקופה האחרונה. יש לי מעין רגשות אשם על שאני אוהבת אותו, כי הוא נקרא - 'אינני אוהב אותך יותר'... והוא אכן מדבר על פרידה:-( אבל הוא באמת מאד יפה, ואני מקווה לא להזדהות איתו לעולם.

Flowers From The Man Who Shot Your Cousin - I Do Not Love You Anymore

יום רביעי, 10 בדצמבר 2008

טקסט ספירלי

לפני זמן מה, סיימתי טיפול פסיכולוגי שנמשך שנה. בעקבות אחד המפגשים האחרונים, התחלתי להתעניין בכתיבה ספיראלית.
רציתי מאד לנסות לכתוב טקסט באופן כזה, והיות שכתב ידי איננו קריא גם בעת כתיבת טקסט מאוזן, חיפשתי תוכנה להיעזר בה. מצאתי תוכנת קוד פתוח חביבה, שכנראה מנסה לחכות את אילוסטרייטור של אדוׁבֶּה. התוכנה נקראת אינקסקייפ וניתן להוריד אותה בחינם כמובן כאן. הנה ניסוי שטותי שערכתי בעזרתה...


חוץ מזה מצאתי גם את האתר החביב הבא שעוסק בכתיבה תלת מימדית וטופוגרפית. הרעיון מאחורי האתר הוא כל מיני אפליקציות משונות וחסרות תועלת שקשורות לטקסט תלת מימדי. למשל האפליקציה ספר החול שפה משמאל. קשה לי להסביר את האפליקציה הזו, פשוט תיכנסו ותראו. ובכלל תשוטטו שם, זה מעניין. מוזר שהאיש שמאחורי האתר הוא ישראלי. למרות איזכורים של התנך מידי פעם, הייתי חושבת שיעמוד מאחוריו איזה אמריקאי מניו-יורק שמאמין בצ'יזס ובחלום האמריקאי.


אני עדיין עובדת על הבנת אפליקציה חדשה בשם מלחמת המילים שמאפשרת להכניס טקסט משלי פנימה ואז שכל מיני מילים יירו זו בזו. וכך משחתת את זמני לריק במקום לעשות מעשים חשובים, למשל ללמוד. אולי זוהי מהותה של החשיבה הספיראלית המבולגנת. כשכל מיני שרעפים שאינם קשורים זה לזה יתערבבו להם יחדיו במוחי השומני ויובילו אותי במערבולת שמחה וקיצבית אל עבר פתח הביוב האפלולי.

יום שבת, 29 בנובמבר 2008

בואי אמא

איזה כיף איזה כיף אמאמא הוציאו אלבום חדש! ולא סתם, אלא שבעת ההאזנה לו, חזרה אליי כמעט מיידית המחלה הכרונית הידועה בשמה רֵפיטוּס אייפודיטוּס. מחלה שנדבקתי בה גם מאלבומם הקודם Touch Up .
בכלל, נראה שהתלם הייחודי אותו חרצה הלהקה באלבום הקודם הומשך ואף הועמק באלבום הנוכחי. למעשה חסרונו היחיד עבורי הוא העטיפה המכוערת (והדכאנית) למדי. למעשה העטיפה כלכך מזעזעת, עד שעל אף שרציתי במקור לצרף אותה לפוסט הזה ויתרתי על כך היות שדג מת על חכה, לא בדיוק משתלב באג'נדה שלי, לא משנה עד כמה המוזיקה שהוא טומן בקירבו היא מוצלחת.
גם הפעם כמו באלבומם הקודם ישנו עיסוק אובססיבי משהו בגוף, בנראות, בתשוקות, באהבה נואשת, ובעיקר במוות ושאר נושאים מורבידים. גם המלודיה הפופית קלילה לרוב, ומלאת דיסטורשן וטראשיות לעיתים נותרה כשהייתה. וכך גם קולו הצווחני של הסולן וקולות הרקע הצווחניים לא פחות. לטעמי כל המוטיבים הללו רק השתפרו והצטללו. החוויה המתקבלת משילוב כל האספקטים הללו, הזכירה לי באופן משונה, קריאה של שירה היפנוטית.
לאמיתו של דבר אמנם למדתי קצת על שירה היפנוטית לפני כשנה, אך אני רחוקה מלהבין בנושא לעומק, כך שאולי אעשה כאן עוול ואיזה משורר יתהפך בקברו באשמתי, עימו הסליחה.

להבנתי שירה היפנוטית זו שירה שבה החריזה, המשקל, המקצב ומבנה הבתים והשיר בכללותו הם מאד ברורים ומבניים. לעיתים קרובות ישנה חזרה ברורה על מצלול ואף על משפטים שלמים. מצד שני התכנים של השירים הללו הם לרוב הזויים ומורבידיים, לרוב כוללים מילים ממשלב גבוה ולעיתים גם מילים פיקטיביות לחלוטין. הרעיון שמאחורי הסגנון הזה הוא לטשטש את הקורא על ידי המקצב הסדור וכך לאפשר למוחו הרדום לקבל תכנים שבאופן נורמאלי הוא היה דוחה אותם מכל וכל. דומני שהיו צרפתים רבים שכתבו כך במאה ה19 , כשהמפורסם שבהם הוא בודלר. בישראל האופנה הגיעה באיחור כאשר אלתרמן ונדמה לי שגם שלונסקי כתבו כך, ומי שנחשב למשורר העברי המוצלח ביותר בזרם זה הוא ככל הנראה יונתן רטוש, למשל בשירו המטריד על חטא. מתישהו אחזור אולי לחפור בשירה הזו.

ולענייננו, אני מוצאת מידה מסויימת של דמיון בין סגנון השירה הזה לבין הבחירה במלודיות כלכך קליטות ובמלל רפטטיבי משהו, שגורם לך בסופו של דבר לזמזם לעצמך שלאבא שלך יש רובה והוא לא יהסס להשתמש בו, או לבקש שמישהו יקח את ראותיך וירוץ/יקח את מוחך (או את מה שנותר ממנו) וישליך אותו... נראה כי טוב תעשה מערכת החינוך אם תאסור על בני התשחורת להאזין לצליליו של האלבום הזה (מה שגם קצת יפרסמם בארצנו הנחשלת).
בסדר, אני סתם מתחכמת, ברור לי שהחבריא הקנדית לא בדיוק הושפעה משארל בורלר ורמבו (עם כל הכבוד לקשר העמוק שבין צרפת לקנדה) אלא יותר מלהקות כמו הסמית'ס ופיקסיז, אך עדיין נהנתי להרהר בהשוואה הזו... בייחוד כי אמנם אמאמא אולי לא קראו את בודלר, אבל אני בהחלט יכולה לדמיין את מוריסי הצעיר והמדוכדך קורא שירה שכזו, אז באופן עקיף אולי יש בזה משהו...

הכיליון/שארל בודלר
מכל צדדיי, בלי הרף, השטן רוגש,
שוחה סביב סביב,אוויר בלתי מוגשם,
נבלע בי,מאכֵּל את ריאתי, גּודֵש
בה תאווה נצחית ונוראת - אשם.

מכיר את תשוקתי לאמנות: עוטֶה
אֶּת צֶלֶם אדירת הקסם בנשים;
בַּאמתלות של סְרָק את שפתותיי מַטֶה
לשיקויי - חֶמְדָה בזויים ונבאשים.

נוהֵג אותי הרחק מעין האֵל,שָבור,
רצוץ ומתנשף,לֵאֶה בִּשְדֵי הַבּוּר:
שְׁפֵלַת השממון, עֻמְקָהּ ללא נְשׂוֹא.

משליך הוא מול עיניי חסרות ההגיון
סחבות, בלואים צואים, פצעים פתוחים, מורסות
ומלבושי דמים - כל כְלֵי הכליון!
השיר החביב עליי מהאלבום:
Body - Mother Mother

פיצוציית תיכף אשוב

אני זוכרת שאמרתי לעצמי לפני כמה שנים שאם אפתח פיצוציה אקרא לה תיכף אשוב. האמת שאין לשם הזה משמעות של ממש כך שזה שם די מטופש. גם לבלוג זה שם לא משהו. אם כי כנראה שדי מתאים. הרי לא יהיה לי זמן לכתוב יותר מידי, יחד עם יתר עיסוקיי המשונים אז מה אכפת לי להבטיח שאשוב. בייחוד כשאני יודעת שפיצוציה לא אפתח ככל הנראה.

אני עוד לא יודעת במה הבלוג הזה יעסוק. כנראה שכמו חיי הוא יהיה גיבוב לא ברור של תחומי עניין כמעט סותרים, שרעפים ומשפטים ללא סימני פיסוק מספקים. וכנראה שאהיה הקוראת העיקרית שלו. יופי.

אם יהיה לי אומץ לחשוב שהמחשבות שלי יכולות לחדש משהו למישהו אנסה לכתוב על שירה, על מוזיקה, על ספרים, על הקשר בין כל זה לבין ביולוגיה מולקולרית, אולי על טבעונות, על אפליקציות באינטרנט, אולי אפרסם מתכונים צמחיים, אולי סתם מהירהורי ליבי. אם ירצה השד זאת לא תהיה פיצוציה מאובקת, זה יהיה סניף נוצץ של אמפם.

שתהיה לי קריאה נעימה