יום רביעי, 4 בנובמבר 2009

אני לא חובבת גדולה של אתרי פלאש מצועצעים. אבל הפוסט הזה הוא המלצה לאתר המספק כלי אינטרנטי חביב למדי לעיצוב אתר פלאש בקלות מרשימה, הכל דרך הדפדפן.
wix.com מספק אפליקציה לעיצוב מהיסוד של אתר פלאש. העיצוב של האתר נעשה כולו ללא תשלום, וכולל שלל אופציות חביבות למדי שמאפשרות להעלות אתר נאה ואלגנטי למראה בלי הרבה מאמץ. לטענת המתפתחים, גם ידידותי למנועי חיפוש (טרם נבדק אמפירית).
חסרונות:
  • כתיבה בשפת רחל אמנו תאלץ להיעשות מהסוף להתחלה. במילים אחדות זה לא אסון. גם אם רוצים להוסיף איזו פסקה או שניים, יש כמה כלים באינטרנט שיהפכו את המילים בשבילכם הז חיננ. אבל אני מודה שלבנייה של אתר תוכן, הכלים של וויקס לא יתאימו (אך הם גם לא מתיימרים להתאים).
  • אפשר להעלות את האתר לאויר ללא תשלום כל עוד הוא שוקל מתחת לחצי ג'יגה. אבל הדומיין יהיה לא על פי בחירה, וכן יופיעו בצד ובאיזור התחתון של העמוד פרסומות לוויקס. כאן נכנס החלק שבו וויקס מרוויחים כסף. ישנם כמה סוגי חשבונות אפשריים התשלום לא זול במיוחד, החבילה הכי בסיסית שכולל רק דומיין משלכם אך משאירה את הפרסומות, תעלה 4.08 דולר לחודש (בהתחייבות לשנה). אך מצד שני היא כוללת גם את האחסון, שיכול כלשעצמו לעלות מחיר לא רחוק מזה, וכמובן חוסך לכם את התלות במעצב חיצוני שעולה לעיתים קרובות כמה אלפי שקלים ולאו דווקא יעצב בדיוק לפי טעמכם.
  • אתר שנבנה בוויקס, כמו כל אתר פלאש, עולה די לאט, במיוחד ברוחב פס דק במיוחד. בכל מקרה את העיצוב של האתר כדאי לעשות על מחשב שמחובר לרשת מהירה יחסית (ב-1.5 מגה הן הכלי לעיצוב אתר והן האתר עצמו עולים די סבבה לעניות דעתי).

עד כאן דברי פרסומת לאתר אמריקאי מלוקק - בקרוב אתר הבית שלך.

Type rest of the post here

פוסט מוזיקלי

כבר זמן מה מתחשק לי לכתוב איזה פוסט מוזיקלי של ממש, וכעת החלטתי להרים את הכפפה אכולת העש שלי, ולכתוב פוסט שכזה בטרם יחל הסמסטר להפוך רציני יותר, או אז קמצוץ הסבלנות שלי לכתיבה ייגוז לו בעננה של קלוריות ושומנים (זה המשפט החביב עליי בשבועות האחרונים). במקור תכננתי לכתוב משהו שינסה לסכם את הפלייליסט שלי בתקופה האחרונה. אבל כהרגלי לא ממש עשיתי זאת אלא סתם ליהגתי לי להנאתי על אלבומים משנת 2008 שגיליתי רק בדיעבד.

הראשון שבהם הוא the glowing bird של להקת אריזונה. זה די מוזר שפספסתי את העובדה שהוא יצא, היות שמדובר בלהקה שחיבבתי ועקבתי אחריה מתחילת דרכה פחות או יותר. בייחוד דרך הבלוג החביב עליי IGIF שכותביו הם גם אילו שחשפו אותי לדבר קיומה. אני חושדת שהלהקה הזו איננה מוכרת כמעט בכלל לחובבי העינדי בארצנו, למעשה אינני חושבת שנתקלתי בה בשום הקשר, פרט לדרך IGIF. לא יודעת למה זה כך, יש להם סאונד מצויין, סולן עם קול מרטיט לב אנוש ומלל לא רע בכלל. מה גם שהם מאפשרים דרך הקישור שלעיל, להקשיב לכל האלבומים שלהם מההתחלה ועד הסוף. אז תנו להם צ'אנס.

נעבור לאמילי וולס ולאלבומה Emily Wells - The Symphonies Dreams Memories & Parties. את אמילי גיליתי בעקבות אי הליכתי להופעה שלה בפסטיבל Mother, פסטיבל תל-אביבי למוזיקה נשית. היה איזה ראיון איתה ששלח אותי לחפש אחריה במרשתת ולאכול את הלב על שלא נכחתי בהופעה הזו. ולו רק כדי לראות איך היא ממקססת את נעימות הכינור שלה תוך כדי הנגינה. הנה תראו-


יש לי חיבה ללהקות שהשם שלהם הוא התאבדות גוגלית, כלומר, להקות שהיכולת שלך לחפש אחריהם בגוגל באמצעות השם שלהם בלבד הוא חסר סיכוי. כמו להקת !!! ולהקת +-. להקת {{{ Sunset }}} היא גם כן כזו. נדמה לי שהכרתי אותם דרך סקירה קצרה שלהם בקול הקמפוס. רק לפני חודש חודשיים שמעתי את האלבום שלהם Bright Blue Dream ברצינות, ומאז הם איתי בסביבה. אלוהים, איזה קליפ משונה יש להם לאחד השירים החביבים באלבום:


עליי להודות, ש2008 איכזבה אותי מוזיקלית, אולי בגלל שב2007 היתה אביב האינדי שלי. השנה בה נחשפתי בבת אחת להמון להקות שלפני כן לא חשדתי כלל שהן קיימות בעולם.
להקות שלאו דווקא הוציאו אלבומים בשנה ההיא, כמו שאני עצמי גיליתי אותן אז. אבל זה גם קשור בכך שב2007 יצא אלבום המופת Hissing Fauna, Are You The Destroyer? של אוף מונטריאול. אני לא יכולה שלא לדחוף לפה שני יו-טובים מהאלבום הזה, אפילו שהם בכלל לא קשורים לעניינו.


השיר השני, הוא אולי השיר הכי משקף את שנת 2007 עבורי, והמילים שלו מהווים עבורי תיאור מבריק לשליטה הטוטאלית של סרטונין ודופמין על עולמי. את הקליפ ההזוי שלו קטונתי מלהבין לעומת זאת. אך היצורים השחורים עשויי הנוריות הצהבהבות המסתובבים שם על הבמה בשלב כלשהו, הזכירו לי וכנראה שלא בכדי את הסוף של סלאגהאמר של פיטר גבריאל, מעניין כמה סאבטקסט תרבותי נוסף הם תחבו שם.

אני עדיין זוכרת שראיתי את הקליפ הזה לראשונה בגיל 10 באיזה מקבץ אנימציה בסנימטק תל אביב יחד עם אמא שלי. קלסיקה...

עקב קוצר זמן, חוסר מעוף ואובדן יכולת התנסחות סבירה, הפוסט הזה ישב במגרתי הוירטואלית בציפיה להשלמתו מזה שלושה שבועות. אי לכך החלטתי פשוט לזרוק אותו לחלל המרשתת, מבלי לסגור אותו כמו שצריך, עמכם הסליחה.

וזה סתם שעשע אותי היום במהלך השיטוט האינטרנטי שלי בזמן אחד השיעורים. (זו מודעה שפורסמה בשנת 1917)

יום חמישי, 1 באוקטובר 2009

דכאני כפי שהסברתי למי שאיננו בתי

הועלתה בפניי טענה נכונה, שהמושג דכאני בהקשר בו השתמשתי בפוסט הקודם איננה ברורה לאדם שמחוץ לתנועה לזכויות בעלי-חיים.

וכך על אף שתפיסת הבלוג הנוכחית שלי יוצאת מתוך הנחה שאין לו בעצם קוראים. אני מוצאת עצמי מסבירה את המושג.
כמדומני שהמושג דכאני משמש במקורו בעיקר מהשיח הפנימיסטי, וחלחל משם איכשהו לתנועת זכויות בעלי-חיים. לא אנסה להסביר את המושג בהקשרו המקורי היות שאין לי כל הבנה בשיח פנימסטי, לא למדתי מגדר באף מקום, ואפילו לא התגנבתי לשיעורים בנושא באוניברסיטת תל אביב. נסיתי טיפה לשוטט בוויקפדיה במטרה למצוא הגדרה סבירה בעברית למושג דכאני בהקשר המקורי ולנסות להשוות אותו להקשר הזב"חניקי (זב"ח= זכויות בעלי-חיים) אבל לא מצאתי שום דבר. הבורות שלי היא מספיק גדולה עד שאינני יודעת מה המילה המקבילה באנגלית כך שלא יכלתי לחפש . יש לי תחושה שמדובר בתרגום קלוקל על כל פנים.
וכך אני נאלצת להסתפק ולספק פירוש שטחי ומוגבל למושג הזה:

דכאני הוא שם תואר אותו יכולים לקבל כל מעשה, חפץ, מאכל, מטבע לשון, ישות או כל דבר אחר בעולם שמנצל בעלי חיים ובינהם בני האדם.
אפשר לומר שאני מכסה בכך את כל מה שאפשר להעלות על הדעת, היות שניצול בני אדם והרבה יותר מכך, ניצול בעלי-חיים הוא משהו הטבוע היטב בכל מעשינו מטוב ועד רע. כלומר, לחיות זה דכאני.
על אף המשפט המדכדך משהו שלעיל, לרוב השימוש המקובל במילה דכאני מתייחס למעשים שנחשבים פוגעים ומדכאים באופן ישיר את זולתם. אך היות שגם מעשים תמימים לכאורה וללא ספק מקובלים בחברה כגון אכילת שניצל או אכילת גבינה לבנה, נתפסים בעיני הטבעוני הממוצע כמעשים הפוגעים באופן ישיר למדי בזולתם, הרי שאילו מעשים דכאניים.
וכך, אם אני חוזרת לציטוט המקורי, הרי שאכילת פיצה עם גבינת מוצרלה "רגילה" היא עבורי מעשה דכאני לא פחות מלבעוט בחתול ברחוב.

איכשהו, תמיד כשיוצא לי להרהר בנושאים הקשורים לניצול והדיכוי הטמונים בחובם של מעשי בני האנוש, אינני יכולה שלא להזכר בציטוט הבא מתוך יסורי ורתר הצעיר, ציטוט שאני חוזרת אליו שוב ושוב לאורך שנים.
"...אין אף רגע אחד שאינו מכלה אותך ואת יקירך סביבך,
אף לא רגע אחד שבו אינך נושא חורבן בעל כורך:
הטיול התמים ביותר עם הנערה החמודה ביותר, עולה בחיי אלף תולעים מסכנות, מדרך רגל אחד מחריב את משכנות הנמלים שנבנו ברוב עמל וכובש עולם קטן לתוך קבר עלוב,
....
את ליבי מכרסם אותו כח מכלה החבוי במכלולו של הטבע, אשר לא יצר דבר שאינו מחריב את זולתו ואת עצמו."
-----
אה, ואם מישהי יודעת מה ההגדרה המדוייקת למילה הזו באנגלית, אשמח שתכתוב זאת בתגובות לפוסט...

יום שני, 14 בספטמבר 2009

ברלין לטבעונים

הייתי בברלין והתאכזבתי. ציפיותי היו גבוהות למדי. ציפיתי למקום שונה מכל מה שהכרתי. לאיזו אוירה קסומה וייחודית. קיבלתי עיר מדכדכת מעט, עם כמה פינות קסם נעימות והרבה בניה מכוערת המזכירה במפתיע את קריית אונו ולפרקים אף את שכונה ד' בבאר שבע. כן, יש תרבות אלטרנטיבית מאגניבה. כן, יש דירות ענק של פעילי שמאל משונים שישמחו לארח אתכם דרך גלישת ספה. כן, יש המון גרפיטי, ובאיזור המיטֵה אכן יש גלריות משונות וסקווטים לשעבר שהתמסחרו לטובת מימון הבאנג הבא של האמנים המקומיים. אך איכשהו נותרתי עם טעם חמצמץ מעט.
אבל מה, אכלתי המון אוכל טבעוני שווה למדי. הידד! פוסט זה נועד לשלושת הטבעונים הנרגשים לקראת טיסתם הצפויה לעיר. עלו והצליחו.

מסעדות
Yo Yo Foodworld
Gärtnerstraße 27
10245 Berlin

מסעדה טבעונית בלב שכונה די נידחת לתייר הממוצע, אם כי חביבה למדי, כולל מספר חנויות עיצוב, צעצועים ובגדי ילדים שקנו את עולמה של ענבל. המקום מעוצב בפשטות ומגיש מגוון רחב של בורגרים טבעוניים במחירים של 3-4 יורו. כמו כן מוגשת פיצה טבעונית שטעמה ומרקמה כמו של פיצה דכאנית על פי עדות מהיימנה. הפיצה אמנם מעט יקרה 5-6.5 יורו, אך את המנה יכולות לחלוק בכיף שתי בנות רעבות שמתגעגעות לפיצה.
vegan
במקום ניתן לרכוש את גבינת הטופו מוצרלה שמפוזרת מעל הפיצה, ורק בשביל זה כבר שווה להגיע.
המקום מגיש גם ראפים, מספר סוגי סלט, וכן קינוחים נחמדים. אנחנו הזמנו את הבננה ספליט, שהיה נחמד למדי.
לתפריט המלא

yellow sunshine
Wiener Straße 19 Berlin, http://www.yellow-sunshine.com
מסעדה מכוערת להפליא, כולל שמש כתומה ענקית על התקרה, לדעתי ברקע שמעתי את הגרסה הברלינאית לגלגלץ. מצד שני, גם המוזיקה בבודהה לא כזו מלבבת פעמים רבות. בעניין האוכל. כמו ב"יו-יו" גם כאן כיכבו מבחר עצום של בורגרים ב3.5-4.5 יורו. אנחנו הזמנו "ציקן ציזבורגר" שהיה טעים, ו"האווי בורגר" שהיה מצויין. הוספנו לזה גם צ'יפס שהיה סבבה, וסלט שהיה מאכזב.
כאן המקום לציין, שבניגוד לבודהה, שמשתדל שהמנות שלו יהיו די בריאות, וכוללות קמח מלא וכדומה. לגרמנים כנראה שזה לא מדבר. אולי הטרנד הבריאותי לא מוכֵר, והם יכולים להרשות לעצמם לנהוג בחוסר אחריות בריאותית לסועדים שלהם כמו מזללת בורגרים טיפוסית. זה קצת מוזר כי מצד שני על חלק מהתפריט התנוסס לוגו ירקרק עם כיתוב-Bio שעד כמה שהבנתי מציין כי המרכיבים הם אורגנים.
ב-yellow sunshine יש גם מרקים, ועוד מנות שונות שלא טעמנו. מה שכן לקחנו זה קינוח של טרמיסו שהיה משמח לבב אנוש.
הנה התפריט באנגלית כדי שתקנאו.

Hans Wurst vegan cafe
Dunckerstrasse 2a Prenzlauerberg, Berlin
שכונת פרנצלברג בה שוכנת המסעדה, היא נעימה ודוחה בו בזמן. עד כמה שהבנו מהדיירים בדירה בה התגוררנו, מדובר בשכונה שבעברה היו בה לא מעט סקווטים, אך כמעט כולן פונו על ידי המשטרה, והאיזור שופץ חלקית וכעת שופע בתי קפה, ופאבים. אך איכשהו ישנה תחושה שלילית כלשהי בסביבה שאני מתקשה להסביר, ועלי להעיד שחשתי בכך עוד בטרם שמעתי על עניין הסקווטים.
לענייננו, מדובר במקום הכי שיקי מבין המקומות בהם סעדנו. מעוצב בקפידה, אורות מעומעמים ומוזיקת אינדי שקטה ונעימה. כפי שניתן לראות, הלוגו המכוער עד אימה של המקום לאו דווקא מעיד על טיבו. המבחר די מצומצם ומעט יקר, אך המנות שהזמנו היו מעולות- לזניה ומרק אפונה מוקרם. הבעיה הכי חמורה של המקום היא השירות האיטי. אני עצמי סלחנית למדי כלפי מסעדות טבעוניות בהקשרים שכאלו (כמו גם בעניין העיצוב). הסיבה שזה הפריע לי, היא כיוון שנראה שהמקום מכוון עצמו לקהל יעד בורגני יותר, ועל כן פחות סלחני מהאקטיביסטים בגילאי ה20 פלוס שנכחו ביתר המקומות.

חוץ מזה יש הרבה מסעדות אינדוזיות בברלין שכמעט בכל אחת מהן, יהיו 2-3 אופציות טבעוניות, ולפחות מנה עקרית אחת של טופו עשוי היטב עם רטבים שונים. מבחינת בתי הקפה- כמעט בכל מקום שביקשתי, היה חלב סויה, ובמקומות שלא היה, הם אמרו שבדיוק נגמר להם. נראה שחלב סויה הוא מספיק נפוץ בברלין, עד שהמקום לא טורח לציין זאת במקום כלשהו בתפריט, אז אל תחששו לשאול את המלצר. אגב, שלא כמו בארץ, בברלין לא הצטרכנו לשלם תוספת תשלום על החלב.

מוצרים טבעוניים
כמו בארץ, יש חלב סויה בכל סופר שמכבד את עצמו. מה שעוד יש בסופרים זה יוגורט סויה באריזות של ליטר שהיה נהדר, ומישהו צריך לשכנע את אלפרו ליבא את המוצר הזה לארץ.
יש לא מעט חנויות טבע בברלין, ברובן יש מבחר של מקבילות צמחיות לנקנקים וכדומה ופחות גבינות וכדומה. המבחר מעט מאכזב ברוב החנויות בהשוואה לציפיות שהיו לי.
אך ביומי האחרון בעיר גילתי את דבר קיומן של ה-vegan shops בברלין שכשמן כן הן, מכילות אך ורק מוצרים ללא רכיבים מהחי. בכלל זה מבחר מופרע של גבינות טבעוניות מכל הסוגים והמינים, מגוון נקנקים שונים ומשונים, וכן נעלים ופריטי לבוש אחרים ממקבילות טבעוניות לעור. אני הייתי בחנות שנקראת Veni Vidi Vegi! ונמצאת ברחוב Pücklerstr. 32 ליד תחנת Görlitzer Bahnhof. לא הצלחתי להבין עד תום עוד כמה חנויות מהסוג הזה ישנן.
באופן מוזר, על אף היותה של ברלין ידידותית לטבעונים באופן יוצא דופן, רק בחנויות הטבעוניות נתקלתי בפליירים וסטיקרים שעסקו במובהק בזכויות בעלי-חיים. למעשה ברוב המקומות הפליירים שכן ראיתי עסקו בענייני שמאל רדיקלי, וכן במאבק תושבי הסקווטים הרבים שבעיר. מצד שני היות שאינני מבינה כמעט אף מילה בגרמנית הרי שיתכן שחלפתי על פני גרפיטי וסטיקרים בנושא מבלי לדעת שזה הכיתוב.

אגב, חוסר הבנת מילים בגרמנית, מומלץ לפני שמגיעים לעיר לברר איך אומרים בשר ביצים, חלב, חמאה וכו' בגרמנית, היות שכמעט על כל המוצרים שתקנו בסופר יש ציון של הרכיבים בגרמנית בלבד. אחת הבעיות היא שהמילה הגרמנית לחלבון: Eiweiß היא גם המילה לחלבון ביצה. על כן, בימים הראשונים הייתי למשל בחרדה מלקנות כמעט כל דבר שהוא בסופר, היות שלכאורה היה חלבון ביצה בכל מוצר שהוא.

מה עוד? באותה vegan shop נתנו לי גם איזה פלייר עם שמות וכתובות כל המקומות הידידותיים לטבעונים. כמובן שאיבדתי אותו. על כן אאלץ לזרוק אתכם לרחבי הרשת לחיפושים נוספים, אפשר אולי להתחיל מכאן. חוץ מזה, נראה לי שלמרות הכל יש עוד שניים שלושה תענוגות, שעשועים והרפתקאות שאפשר לעשות בברלין מעבר לאילו הקולינרים.

באופן מוזר, שמעתי מעט מאד מוזיקה בטיול הזה, כך שאינני יכולה לחשוב על שיר אופייני לימים שהיו לי שם. היחיד שחשבתי עליו זה The Hollows של WHY? אולי בגלל שהשורה הכי בולטת בשיר קשורה בברלין ולא כלכך באופן חיובי אני חושבת.

בתיאבון

יום ראשון, 21 ביוני 2009

The tear of the cat

כמה הרהורים של החודש האחרון. indie,psapp,cats,music
נראה לי שזו שנת החתול שלי, כנראה עקב אוכלוסיית החתולים המתחלפת רנדומלית בבית שלי בתקופה האחרונה (היתכן שבחודש האחרון היו בבית שישה חתולים שונים? - אם סופרים גם את תולה). אני מוצאת עצמי מסתכלת עליהם ברחוב הרבה יותר מבעבר. מלטפת את הידידותיים שבהם (קרי אילו שלא מתגוררים בשכונת שפירא המקוללת). בפקולטה לחלאות אני מתקשרת איתם הרבה יותר טוב מחברותיי לכיתה, עם שימת לב מיוחדת לצמד סתומי עין בעלי הפרעת סכיזופרניה קלה. נפלתי חזק, אני היא זו שמצאה את אחד הגור הנוכחי המסתובב בביתי ומחריד את שנתי. אני חושבת שזה קשור בזה שאין לי זמן לפעול למען בעלי-חיים בזמן האחרון. כלומר, אם לא מחשיבים את העבדות שלי לפקולטה כזמן פעילות.

בטח שסופרים את תולה, חתול הבית האובד שחזר. כמה ימים בלעדיו גרמו לי להבין שנקשרתי אליו בחבלים עשויים פרוות חתולים אלרגית במיוחד. אחרי הכל מדובר בחתול שתמונתו כיכבה על כל עמוד ופח אשפה בשכונה למשך מספר ימים. שמו נצעק הלוך ושוב ברחוב חכמי ישראל הירקרק, וברחובות המעופשים החוצים אותו. רק לאחר שהצעתי 1000 ש"ח על ראשו בעל העפעפים התפורים, הוא נזכר לחזור בחמש וחצי בבוקר משוח כולו בגריז, מפורעש ומעט רזה יותר.


בקרוב תמונה רחבת ממדים שלו תופיע בתערוכת סוף שנה בבצלאל, או אז יצא תולה מהאלמוניות שלו וככל הנראה יככב בעונה הקרובה של אחת מסדרות הריאליטי המצליחות ביותר ויאלץ להסתיר את עפעפיו תחת משקפי שמש ואף לקצוץ את שפמו המופאר.
blind,cat
תוך כדי כתיבת הטקסט, חשבתי על להקת פסאפפ, להקה משונה בעלת קרייבינג בלתי מוסבר לחתולים. כמעט בכל קליפ שלהם יופיעו חתולים מצויירים, לרוב בפוזיציות אנושיות. פה משמאל יש את אחת העטיפות האהובות עליי שלהם, ולמעלה יש אחת אחרת. לעיתים על אף האוירה המרגיעה הכללית של המוזיקה שלהם, יש להם נטיה אפוקליפטית משהו, ודם מצוייר נוטה להשפריץ אצלם פעמים רבות. פסאפפ הם בכלל להקה משונה, אני חושבת שהשם המוזר שלהם מסגיר את היותם חובבי מוזיקת רעשים. לא תמיד אני מחבבת מוזיקת רעשים, ביחוד כשהיא כוללת רק רעשים מרדימים משהו בלי איזה מקצב או מלודיה בסיסית (כמו למשל להקות Pram וTungg שמצריכות סבלנות מוגזמת לעיתים). אך לא כך אצל פסאפפ, בעיני השיר הכי מוצלח שהם הוציאו נקרא rear mouth וזמן מסויים הוא כיכב במשרד אנונימוס תחת השם שיר הברווזון. את הסיבה לשם הזה תוכלו להבין כשתשמעו את השיר. לצערי דווקא לו אין קליפ
רשמי של הלהקה, חבל.

מהאלבום החדש שהוציאו שנה שעברה ישנו קליפ מייצג למדי שלהם, לא בטוחה אם הוא יותר עצוב או יותר שמח.

http://psapp.greedbag.com/

---סליחות----
לא יכלתי לבקש ממנו סליחה.
דרכתי על זנבו והוא ילל בכאב אך לא יכלתי להתנצל.
אי אפשר ללמד בעלי חיים את משמעות המושג סליחה
באילוף כלבים אפילו לא טורחים לנסות ללמד את המילה.
וגם אם היו מנסים, מה בדיוק הם היו עושים? בועטים בכלב ואז מבקשים סליחה תוך ניתן מאכל כלשהו?
זה נשמע יותר כמו לימוד אופי לאישה מוכה.

לפני כמה שבועות לימדו אותי בבית ספר שניתן ללמד אמבות לפחד, בשיטה פבלובית שכזו.
מאירים על האמבות באורך גל מסויים ואז מחשמלים אותם. וראו שהן מתכווצות גם מעצם התאורה ללא החישמול.
בפחד יש תועלת אבולוציונית, אבל בסליחה?

אני משערת שחוסר היכולת ללמד בעלי-חיים את היכולת לסלוח קשור בענייני מוסר שכנראה שאינם רלוונטים ליצורים טובי לב מטבע בריאתם.
האם היכולת להתנצל או היכולת לסלוח נותנת לנו באמת איזה עדיפות כלשהי. אם כבר נותנת להם עדיפות. היתכן שכל ההמצאה זו של מוסר של האדם הנאור והעליון נובעת למעשה מהיותו רע מעצם בריאתו.
אולי אני חוטאת כאן בספשיסם הפוך. עצם ההפרדה המוסרית שאני כופה פה על בעלי החיים מבני האדם היא בעייתית. אך בכל זאת ליבי מלא הערכה לבעלי-החיים המבינים טוב ממני שהתוצאה חשובה מהכוונה.

אין זה משנה, המעשה כבר נעשה, האיתות החשמלי אץ רץ והגיע אל מוחו של הכלבלב בזזזז מישהו ניסה למעוך את עצמות זנבך.
יללת הזעם נשמעת ובצדק, אמנם ההתעללות לא נעשתה בכוונה תחילה, אך התוצאה ידידו הטוב של האדם נותרה בעינה.

יום חמישי, 14 במאי 2009

ביולוגים לא קוראים שירה.

אני מהרהרת כבר כמה חודשים בשאלה האם העובדה שהאנשים הלומדים איתי בפקולטה לחלאות מיני תארים שונים ומשונים במדעי החיים אינם מפספסים את היופי האמנותי משהו שבחלק מהחומר הנלמד. שמעודף התעסקות בפרקטיקה ובשינון מיני שמות לטינים ושמות קיצור למיני אנזימים ורצפטורים בכבד, אין אפשרות אמיתית להרהר במשמעויות הפילוסופיות שבעניין.

ובו בזמן, אנשים המגדירים עצמם כיוצרים, כאנשי אמנות או רוח או סופרים, ירתעו מוכנית מלעסוק בנושאים שעניינם מדע טהור יותר או מפוקפק פחות. על אף שלעניות דעתי יש מקום להרחיב את גבולות האמנות לאיזורים אילו.
כבר תקופה ארוכה שאני חושדת שחשיבתי היא ורסטילית, כלומר חשיבה ריאלית-לינארית-מתמטית-תרשימית, ובו בזמן גם הומנית-ספיראלית-מילולית-מבולגנת. אני מנסה לענות על תואר זה ולקשר את התמונה הביוכימית מולקולרית המעורפלת שיש בראשי כעת, לאחר שנתיים של לימודים אינטנסיבים, לאספקטים הספרותיים אמנותיים יותר של חיי. לצערי, כמו ורסטילים רבים, אינני ביולוגית מוכשרת במיוחד וגם לא בעלת יכולות יצירה ומעוף של ממש. ועל כן כנראה שלא אני זו שאשא את בשורת השירה הביולוגית. אף כתיאורטיקנית של פילוסופית התזונה אני לא אצלח כנראה.
קריאה ועיבוד מאמרים העוסקים בהבאסת חולדות בקמח חומוס במקרה הרע פחות וקוקה קולה במקרה הרע יותר, לא בדיוק נותנים לי השראה להגות באסטטיקה של המולקולות.

המציאות של מדעי הביולוגיה מדכדכת למדי. עיסוקה המרכזי הוא הבנה של מקרים מאד מאד ספציפיים, בתנאים מאד מאד ספציפיים שלא ניתן באמת להכלילם באופן אינדוקטיבי לכדי חוק רחב יותר. אך זה לא מפריע למדענים להמשיך במעשיהם תוך תחושת גדלות שהאמת נמצאת אי שם בפרטים הקטנים הללו. או שאני שוב נפלתי לדבר תמימות, ובעיקר הכסף נמצא בפרטים הקטנים ולא האמת.

נזכרתי עכשיו, שבמוזיאון תל אביב, באגף התערוכה הקבועה ישנו ציור שאני מאד מחבבת. מדובר בציור עצום בגודלו של תמונת מיקרוסקופ על כרומוזומים של האדם, משהו סטייל התמונה משמאל כשההבדל המרכזי שמדובר בציור שמן על בד. אולי יש בזה משהו נדוש, שלא לומר קיטש ביולוגי אך אני חושבת שהייתי רוצה להכיר יותר יצירות כאלו. מעט הביו-ארט שיצא לי להכיר
לרוב קשור איכשהו בניצול בוטה של בעלי-חיים למטרה, כמו דמיאן הירסט חובב פוחלצי החיות (נדמה לי שהזכרתי אותו פה מתישהו), או צמד האמנים שהתעסקו בבשר מלאכותי ורצחו המון חיות על מזבח אמנותם הרווחית.
נו מילא, אם מחקרים במדעי החיים הינם מבוססים על ניצול בוטה של בעלי-חיים, אז מדוע שאמנות הקשורה למדעי-החיים לא תלך גם היא בדרך זו.

ניסיתי לחשוב על שירה שעוסקת בנושאים הללו , אחרי הכל שירה אם היא פוגעת, אז רק בבני אדם ככל הנראה. אך קשה למצוא שירים שעוסקים בנושאים כאלו ברצינות. אני חושבת שרחל שפירא קצת נוגעת בזה (או אולי יותר בפיזיקה) אך אינני מכירה אותה מספיק.
כרגיל מי שנחלצה לעזרתי זו ויסלבה שימבורסקה המהוללה. בכמה משיריה היא מלטפת את הנושאים הללו בדרכה המיוחדת. הנה שיר נהדר שלא היכרתי עד כה, ומצאתי אותו דרך הבלוג הזה

רשימה לשנה החדשה (ובכלל)

החיים הם הדרך היחידה
להתעטף בעלים,
להסדיר נשימה על החול,
להתרומם עם כנפיים;

להיות כלב,
או ללטף את פרוותו החמה;

להבדיל כאב
מכל מה שהוא לא;

לדחוס פנימה מאורעות,
להתמזמז עם דעות,
לשאוף למעט מכל הטעויות האפשרויות;

סיכוי יוצא מן הכלל
לזכור לרגע
שיחה שהתקיימה
כשהמנורה כבויה;

ולו אפילו פעם אחת
למעוד על סלע,
לגמור רטוב עד לשד עצמות במבול זה או אחר;

לאבד את המפתחות שלך בדשא;
ולעקוב אחרי ניצוץ ברוח עם עיניך;
ולהמשיך לא לדעת
שום דבר חשוב.

יום שבת, 9 במאי 2009

לא כתבתי המון זמן. היו לזה כל מיני סיבות, בעיקר עקב תחושה שאין לי את הזמן הדרוש בכדי להפוך את הבלוג הזה למוצלח, וכרגע הוא בעיני מעוצב לא טוב וכתוב לא טוב. זאת על אף שהשקעתי בו הרבה יותר שעות מכפי שיכולתי להרשות לעצמי בהתחשב במגוון המחויביות השונות שלי.
כמו כן, כפי שחברה טובה אמרה לי, בלוגים נחלקים לשניים, אילו שעוסקים בחייהם האישיים של כל מיני א/נשים ואילו המתמחים בנושאים ספציפים מעניינים יותר ופחות ומנסים לפתח אותם. הבלוגים מהסוג הראשון הם בעייתים, כי לא ברור למי בדיוק הם מכוונים, או במילים אחרות, למה שמישהו יתעניין בשטויות שלך. העניין הוא שאין לי כיום את הזמן בכדי להתעמק בשום נושא אינטלקטואלי כביכול, אלא רק לרפרף כדבורה מפרח ידע אחד לאחר, ותוך כדי להרהר בעניין אחר לגמרי.

אז למה פתאום החלטתי לחדש את הכתיבה כאן, הסיבה העיקרית והעמוקה היא כי מתחשק לי . ועל אף שהכתיבה כאן דומה במקצת לכתיבה למגירה, היות שמעטים הם הקוראים, עדיין יש איזה הבדל מחשבתי כלשהו שגורם לכתיבה להפוך מעט אחרת (האם זה טוב בכלל?!)
--------------------------

לאחרונה גיליתי את האמן
Pete Doherty, איזה אנגלי מסומם ופרובקטיבי כמעה, שהוציא לאחרונה אלבום שבניגוד לציפיותי הוא דווקא רגוע למדי ודי קל לעיכול. הטיפוס כשלעצמו נראה לי מעצבן ודוחה במידת מה. אבל למי אכפת, העיקר שהמוזיקה באלבומו החדש מגניבה ברובה.
הנה צמד קליפים משעממים לצמד שירים לא משעממים כלל.




ומה הקשר של פיטר דוהרטי (או איך שלא מבטאים את שם משפחתו) לפוסט הנוכחי, אה, זאת כיוון שאינני יודעת איך בלוגרים מוצאים מה לכתוב על מוזיקה מבלי שזה ישעמם גם אותם.

יום ראשון, 1 בפברואר 2009

ריענון ארספואטי

מרעננים את הדף.
מישהו כתב לי, מישהי שלחה לי, מישהי שינתה את הסטטוס.
מגששים אחר קשר, אחר מסר או פשר, לכל הפחות הערה.

פותחים עוד צדודית ב"ספר פנים", ב"חלל האישי', כן, עודכם זמינים גם בצ'אט.

וכל הזמן מרעננים.

כמהים לתוכן, אולי סוג של עוגן, משהו למלא את הפער.
ספונים בביתכם, לבדכן, מול מילים ותמונות מרצדות במסך הקטנטן,
בוהות ב"אתה צינור" בתקווה כמוסה להפגת הבדידות.
ערירות, מרירות, סביב פרופילכן מכרכרות,
האם מישהו ראה, מישהי קראה, צד ליבו את שבין השורות.

ושוב מרעננים את הדף.

האינבוקס עודנו ריק, לתמונה אף אחד לא הגיב, ואם מישהו טרח על הפוסט לרפרף,
גם הוא לבסוף התעטף בשתיקה.
---------------------
אפילוג
מקש הRefresh, החיצים הרודפים זה אחר זנב זה, כמו היו הם גלגולם המודרני של הנחשים האוחזים בשיניהם זה בזה, בסיפור שאיננו נגמר. אולי מקווים גם הם לדף אינטרנט אינסופי.
בתקווה שעצם הלחיצה תיצור במטה קסם תוכן חדש. facebook הוא אחד מאותם מטי קסם. יצירת תוכן יש מאין, פחמימות ריקות של מחשבה, דף אינטרנט שאיננו נגמר.

יום שלישי, 27 בינואר 2009

התקף הזעם הגדול

תוך שיחת טלפון מייגעת במיוחד, ענבל ציירה ציור מרגש שהיא ואני חשנו צורך עז להעלותו לכאן-
Photobucket

היא טענה שההשראה לציור היא סרטון אנימציה קנדי מוצלח בשם The big snit ששתינו מאד מחבבות. לא מדובר באנימציה מיוחדת או מחוכמת יתר על המידה, אך הוא מצחיק וכיפי עד מאד, והנה יש לי תירוץ להעלותו לכאן.

יום שישי, 23 בינואר 2009

מרק, ירוק, עשיר, מבעבע בתוך סיר

הייתי חולה קצת השבוע, יש בזה משהו מעליב, גם אמא שלי אומרת ככה.
כלומר, כטבעונית שיחסית מקפידה על מזון בריא העובדה שכמה חיידקים חד תאיים זעוריריים ועלובים, מצליחים לנטרל אותי ליום שלם, גובלת בחוצפה מצד המערכת החיסונית שלי. הכתובת היתה על הקיר ואין ספק שנרדמנו בשמירה.

ענבל, שהמערכת החיסונית שלה עלובה משלי בלי ספק, נדבקה ממני וחלתה גם היא, בשלושת הימים האחרונים. כחברה טובה ותזונאית בפוטנציה, התייצבתי עם חרב ותרווד שלופים להכות ללא רחם את החיידקים הסוררים. או לחלופין עם אמל"ח ופונפונים לעידוד המאקרופאג'ים (תאים בולעניי חיידקים- כנסו ללינק זה אחלה סרטון) והליפוציטים (תאי חיסון) האמיצים.
האתגר הראשון היה להכין מרק ירקות.
Photobucket


מרק ירקות? מה הבעיה? במקרה שלי, הבעיה העיקרית היא להצליח לא לדחוף למרק עוד מליון דברים אחרים שבמקרה נמצאים במקרר וכך למלא את הסיר עד גדותיו במיני ירקות, קטניות ודגנים עד כי כל קשר בין הנעשה בסיר, לבין מרק ירקות הוא מיקרי בהחלט. שני ידידים שלי שגדלו בקיבוץ, אמרו לי שקוראים לזה מרק חבלים - מרק ממרכיבים שחבל לזרוק. חברה אחרת שלי תיקנה אותם ואמרה שמדובר במרקיבים ולא מרכיבים.

גם ענבל לא האמינה שאצליח, למען האמת גם אני לא האמנתי. אך עמדתי במשימה בגבורה, הטקטיקה המחוכמת שלי היתה להוסיף שעועית ירוקה כמרכיב חלבוני סביר, וכך להצליח להימנע מלדחוף קטניה אחרת מכבידה בהרבה לעסק.
Photobucket

להשלמת האסטרגיה, בכל פעם שהתחשק לי להוסיף רק עוד ירק אחד קטן לסיר, הכנסתי עוד שן שום במקום. הסבתות אומרות שזה טוב למערכת החיסון, אני חושבת שזה סתם טעים.
יצא מרק מוצלח למדי, נראה לי שהשמן זית הרב שהוספתי לקראת הסוף, הוסיף הרבה טעם.

Photobucket

ענבל היתה מבסוטית גם כן, והיות שהכרחתי אותה לאכול חצי אשכולית ותפוז שלם אח"כ, אז גם ויטמין C בגרסה לא מחוממת יצא לה לצרוך.

ולסיום צמד שירי עינדי, בקשר למחלות ומרק. אחד מתוק של עוף מונטריאול שממש התאים לעניין-
Tim I Wish You Were Born A Girl
השני של Squirrel Nut Zippers המגניבים בעיני, עם שיר דרמטי על גריפה:-)
la grippe (לצערי זה ביצוע לא כזה מוצלח מהופעה, אך לא מצאתי משהו טוב יותר).
לבריאות!

נ.ב.

שורות הכותרת לקוחות מתרגום השיר מרק צבים (דכאני)

יום רביעי, 21 בינואר 2009

מארש הזפותקים בהולנד

מסתבר שביירות עומדים להוציא אלבום חדש, או ליתר דיוק דבל EP. באופן אישי אני לא כלכך אוהבת EPיז (אני מבכרת אלבומים שלמים על פניהם) אך אני מאד מאד אוהבת את ביירות אז אני סולחת להם על כך. בייחוד עקב הקליפ היפיפיה שפה (טוב נו, קל לקנות אותי כשמשלבים בין מוזיקה שאני אוהבת לבין אנימציה משונה במיוחד).

יום שני, 12 בינואר 2009

בועת מלחמה

אני קמה בבוקר מפהקת תוך מתיחת ידי (אין להקל ראש בכך, תרנגולות בתעשיית הביצים אינן זוכות למתיחת כנפיהם במשך השנתיים העלובות של חייהם).
שנתי היתה רציפה פחות או יותר, לא היו אזעקות בלילה. חוץ מרעשים מהדירה השכנה, לא היו הפרעות קוליות, נניח של טנקים שדורסים את המכוניות בסביבה, או מטוסים המפציצים מן הרקיע. גם יכלתי לכבות את האור לעת ליל, לתרנגולים דרך אגב לא נותנים את הפריוולגיה הזו של לישון בחשכה לילה שלם ברציפות.

כשדשדשתי למקלחת, לא יכלתי שלא לשים לב למים הזורמים מן הברז בביתי, ולהעריך את שטף נוזליותם המנחמת שיכולה לשטוף את פני ואת גופי מעוולותיו וסבלותיו. אין שום סכנה להרעלה מהמים הללו, אני יכולה גם לשטוף את גופי בעזרתם וגם לשתות אותם לרוויה. הם לא טעימים במיוחד, אך מירב הסיכויים שלא אמות מהם ישירות. כמדומני שלא מעט אנשים בחברות נחשלות או כאלו שהוכשלו במזיד לא זוכים לנגישות כה רבה של מים מתוקים לשתיה ובטח שלא לרחצה. דווקא חצי מליון (לא בטוחה במספר הזה) התושבים שבקו האש הישראלי, זוכים למים זורמים ככל שיחפצו בשעות שאינם במקלטים ובשעות שהם כן במקלט כמדומני שאינם במחסור.
אם לא נרמסו בדרך, יכולים גם רוב בעלי-החיים במשקים לגשת גם הם למי השתיה שלהם. זאת בהנחה שהנכות שלהם תאפשר זאת. לאחרונה אפילו לעגלי חלב בארצנו אמורה להיות על פי חוק הפריוולגיה הזו.

המים הללו די חמימים, קצת לפני שקמתי, הפעלתי את הדוד החשמלי בביתי. הוא פועל מצויין, והודות לו אני זוכה במקלחת חמה בבוקר חורפי.
קראתי אתמול באיחור מייל בקשה לתרומת שמיכות לילדים במחנות הפליטים בעזה (באיחור כי מועד כניסת המשאית לעזה כבר חלף לו). קצת קר להם שם בחורבות העיר הזו. מוזר, הייתי חושבת שכל ההפצצות הללו מהאויר, מהים ומהיבשה יחממו את החבריא. לי יש שמיכה לא רעה בכלל, ואם קר לי, יש לנו בבית גם תנור שכאשר מחברים אותו לחשמל ומדליקים אותו, ב99% מהמקרים הוא יפעל ללא תקלה. פלאי הראש היהודי הלא כן?

Photobucket

אין לי הרבה ברירות אלא לקום בבוקר די מוקדם, צריך ללמוד או לעבוד בשעות הללו. אך אני בחרתי בתחום לימודי ועבודתי. אני חושבת שאני בערך שולטת על חיי ואין אף גורם שמכריח אותי לעשות את מה שאינני מעוניינת בו. בין אם זה משטר טוטאליטרי או צבא כובש. והיות שאני חלק מהמין האנושי גם אף מדען לא יכול לעשות בי כרצונו, אף חקלאי לא זכאי לכלוא אותי על פי חוק, ואף שוחט לא יכול להקריב אותי על מזבח הקולינריה.
בכלל, עינויים אינם חלק משגרת החיים שלי, לא רק שאני משתדלת שלא לענות אף אחד בעקיפין, אני גם לא מעונה על ידי אף שוטר, חייל, שב"כניק, יס"מניק, ויויסקטור, חקלאי, מחבל מתאבד.

אני תוהה, ואם לא הייתי תל-אביבית, יהודיה, ישראלית, מערבית, בת אדם, יונק, בעל-חיים, יצור רב תאי?

מהם בכלל גבולות הבועה שלי?

עיתונאים, טוקבקיסטים ארורים ואנשים שאוהבים לצעוק, טוענים בגנות ה'בועה התל-אביבית'. אך אני מאד מחבבת את הבועה הזו, כי אני אוהבת את תל-אביב, ואני אוהבת את העובדה שאינני רואה חדשות ושקרים אחרים בטלויזיה ונדמה לי שכל חברי שגרים בעיר, גם הם נטולי המכשיר הזדוני. בד"כ אינני קוראת גם עיתונים ופורטלי חדשות באינטרנט, חוץ מבזמן מלחמות ברירה כאלו ואחרות, ואז אני הופכת אובססיבית בקריאה. והאלמנט האהוב עליי בבועה זה שיש לי את היכולת והלגיטמציה לבוא ולמחות אל מול טחנת רוח לא צודקות שמחוץ לבועה שלי, בין אם כלפי אנשים מכל מיני מקומות ויותר מכך כלפי אי הצדק והעוולות המתרחשות כלפי בעלי-חיים אחרים. יותר מכך, יש לי בכלל את היכולת לראות את המתרחש מעבר לחיי, ואני חושבת שהבועה שלי מספיק שקופה עד כי לעיתים חייהם של מי שמעבר לה משתלבים פתאום עם חיי שלי והופכים לחלק מבועתי שלי.

Photobucket

כולם חיים בבועה, חמימה יותר ופחות, אותם אנשים שקראו לי ולמפגינים אחרים לפני שבועיים ללכת להפגין בשדרות במקום בתל-אביב כנגד המלחמה, שוכחים את הבועה שהם חיים בה בעצמם, וזו של התושבים האומללים של שדרות.
אני חושבת שככל שאת אומללה יותר כך את יותר כלואה בבועה שלך. ולא יכולה להשקיף מעבר לתקרות הזכוכית שלה ולראות את הבועות האחרות שמרחפות מסביבך.
קוראים לזה שמרנות, כוחניות, דעות ניציות, עניי עירך קודמים. משהו שרוב היהודים לוקים בו עקב שיטות הפחדה וצביעת הבועה בכל מיני צבעים משונים להסתיר את הצלילות המקורית (קוראים לזה צביעות). משיכות הצבע נעשות לרוב באדיבות השלטונות, הצבא והתקשורת. כנראה שהעשן המתמר מעל בניינים בשדרות ממלא בערפיח את דפנות הבועה הצבועה מלכחתחילה, עד כי אכן תושביה אינם יכולים להרחיק ראות עד עזה הקרובה כלכך.
אינני שוגה באשליות, הפלשתינאים לוקים כנראה בעיוורון קשה לא פחות. העשן המתמר מעל עזה הוא סמיך מאד וקשה לי להאמין שהם יכולים להרחיק ראות מסבלות בועתם המסואבת עד לשדרות, ובטח שלא עד אליי, התל-אביבית השבעה שיושבת מול המסך השטוח והמקלדת האלחוטית.
ובעלי-החיים? מי יודע איך זה עובד אצלם, אני רוצה להאמין שהבועה שלהם שלהם לכל הפחות איננה כוללת שנאה כה עזה כמו זו של בני האדם זה לזה. מפחיד אותי לחשוב על כמויות השנאה בעולם בין כה וכה.

ראו מה רבת פעלים עודנה,
כמה טוב שורדת
במאתנו השנאה.
באיזו קלות היא מדלגת מעל משוכות גבוהות.
כמה קל לה - לזנק, ללכוד.
...
בל נרמה את עצמנו:
היא מסוגלת ליצור יופי.
נפלאים הבזקיה בלילה אפל.
נהדרים ענני הפיצוצים בשחר ורֹד.
קשה להתכחש לפתוס של חרבות
ולהומור הגס
של עמוד המזדקר מהן באון.

היא אלופת הניגודים
בין השאון לשקט,
בין הדם האדום לשלג הלבן.
ומעל לכל, לעולם לא משעמם אותה
המוטיב של רב-טבּחים ללא רבב
הרוכן מעל קרבנו המגֹאל.
(ויסלבה שימבורסקה/שנאה)

יום שני, 5 בינואר 2009

ערב לבד

ענבל ישנה היום אצל חברה בירושלים, היא עושה זאת לעיתים, למרות שזה מבאס , זה גם נחמד באופן כלשהו, אנחנו מתאמנות בלהתגעגע וזה בריא ללב וכנראה שגם לקשר.

בהלכתי הביתה לעת ערב תקף אותי רעב כבד, כמעט שהוצאתי את כספי בבודהה בורגרס, אך צרורי הנקוב עצר בעדי, והמשכתי בדרכי בעוז רוח, עוצרת רק כדי לרכוש פירות בשוק העליה, ולהתבונן בקיטלר השכונתי הנואם ברגש לאומה החתולינאצית.
לאחר ששיחטתי זמני לריק במעוני הדל, החלטתי ששעת הבישול הגיעה. מפאת השעה המאוחרת, החלטתי להכין ארוחת מחבת, שזו ללא ספק דרך הבישול החביבה עליי, וכנראה שגם על טבעונים רבים באופן כללי. אני תוהה אם אנשים מהישוב שאין להם זמן לבשל גם עושים זאת לעיתים, כנראה שלא, כי קרניבורים נוטים אני חושבת להסתמך יותר על מזון מוכן מהטבעוני הממוצע. היתכן שזה בגלל שהם לרוב מרוויחים יותר כסף ממני ומחברותיי שעובדות בד"כ בעבודות מזדמנות? בסופו של יום, שכרם יוצא בהפסדם (תרתי משמע) עקב האיכויות הירודות של מזון מוכן מבחינה בריאותית בד"כ (אתם חשים כמוני את התזונאית הקורמת עור וגידים פה לעינכם?).

עקב העדרותה של ענבל החלטתי להוסיף מרכיבים לא סטנדרטים לתבשיל המחבת שלי ומעבר לפסטה (טורטנילי מחיטה מלאה במקרה זה - [היה מבצע בניצת הדובדבן]), גרגירי חומוס ומש (בשביל החלבון המלא), בצל, עגבניה, שום וגזר. הוספתי גם צנון ועלי סלק (בעלים הירוקים והרעננים של הסלק אתם יכולים לחזות פה למטה) ותיבלתי עם שמן זית, מלח, פלפל, קינמון, שמרי בירה (טוב מי שמכיר אותי יודע ששמרי בירה הם כמו מלח עבורי), טימין וקצת יין לבן.

הבישול לקח משהו כמו שלושת רבעי השעה (לא כולל הזמן של הכנת החומוסים והמש שבושלו כמה ימים קודם). בילי כהרגלו ליווה את ההכנה בשריקות ונאומים לראי שלו (נדמה לי שהוא לא אוהב את האלבום החדש של אריזונה שהשמעתי ברקע) ותולה שבר בסוף הערב את קנקן התה האדום שלנו, אבל ככה זה עיוורים, בייחוד חתולים עיוורים.

מבחינה קולינרית השורה התחתונה היתה שעדיף היה לוותר על הצנון, הוא היה מר להחריד (חבל שענבל לא היתה כדי לנטרל אותי מלשים אותו). חוץ מזה יצא נחמד למדי, כמו שהתבשילים הללו תמיד יוצאים כשחושבים על זה... הצטערתי שלא הוספתי פרי כלשהו, כבר הרבה זמן שבא לי לשים איזה אפרסמון במחבת שלי סתם בשביל לבדוק מה יקרה.

מבחינה תזונתית, ארוחות מחבת הן בעלות יתרון גדול לטבעונים עקב האפשרות להוסיף מגוון רחב של מרכיבים שכל אחד יכול להשלים איזה חוסר תזונתי כזה או אחר. וכל עוד לא מבשלים את הירקות יותר מידי זמן אין סכנה של ממש לאיבוד יותר מידי ויטמינים מהם, חבל שלא היו לי אגוזים וגרעינים בבית, מה שהיה משלים את המנה מבחינת השומנים . לאחרונה הבנתי שכנראה מרוב אנטי לאוכל שמנוני אני כנראה לא צורכת מספיק שומנים במזון שלי (לפחות אם אני מאמינה לRDA). בנוסף כמו תמיד שכחתי להוסיף שניה לפני האכילה קצת פשתן טחון בשביל האומגה שלוש. אבל נו מילא, אולי אומגה שלוש זה בכלל טוב לעכברים ולא לבני אדם...
בתיאבון:-)

יום חמישי, 1 בינואר 2009

אז מה שמעתי ב2008

לאו דווקא מ2008 או משנה ספציפית אחרת, לאו דווקא על פי סדר מסויים, לאו דווקא המוזיקה שאני הכי אוהבת, אבל הנה אסופת שירים ואלבומים שהכרתי ואהבתי לשמוע השנה.
Hello Saferide, My Best Friend
שיר מתוק, שגורם לי להצביע על חברותיי הסטרייטיות ולומר להן: הא!הא! ותראו איזה קליפ מתוק יש לו.. ולא, האלבום לא כזה משהו לטעמי...

LCD Soundsystem - Sound Of Silver
את האלבום הזה היכרתי דרך הסיכומים של 2007, וביליתי איתו הרבה שעות ברכבת ובפקולטה לחלאות בחורף שעבר. כתבו עליו המון אז זה מרגיש לי דבילי לכתוב גם כן. הוא קיצבי ומאגניב להחריד חסרונו היחיד זה שהשירים לעיתים ארוכים מידי אז הנה השיר הכי קצר באלבום:-)



Modest Mouse - We Were Dead Before the Ship Even Sank
כן אני יודעת, הם הוציאו אלבום חדש השנה, אבל רק גיליתי לא מזמן את אלבומם המופלא משנה שעברה מומלץ לנסיעות. השיר החביב עלי זה פיספסנו את הספינה. מסתבר שהיתה שנה שעברה תחרות קליפים של השיר הזה, הנה אחד הקליפים (דווקא לא הזוכה)


The Bees
להקה אידיוטית וכיפית להחריד, השיר שאשים פה הוא אחד המוצלחים שלהם ויגרום לכם לפזז באופן בלתי נשלט כולל נענוע האגן! כן כן! אך לצערי הקליפ שלו גרוע ומביך למדי. פעם חברה שלי פינטזה לעשות לו גירסה אנימליסטית של המוני חיות בפעולת תגמול כנגד בני האדם. משהו בסגנון של cows with guns, נראה שהוא אכן זקוק לאינטרפציה כלשהי ללא ספק...