יום רביעי, 21 ביולי 2010

ואני עקמן אֹהב את שאתעב



מצאתי אותו לפני קרוב לשבע שנים. אני חושבת שהיה זה בסוף הקיץ הראשון שלי בתל-אביב. בחורה בת עשרים מדוכדכת ומבולבלת שתאמה אז היטב את ההגדרה "מחפשת את עצמה". התחלתי אז לגלות את הקסם שבחנויות הספרים יד שניה של תל-אביב, אולי אחד הדברים הראשונים שקשרו אותי לעיר הזאת.
הוא היה זרוק בקופסת הספרים בשלושה שקלים בחנות ספרים שהיא למעשה סימטה מתוך אלנבי. מי שמתהלך הרבה ברחוב המכוער והאפור הזה וודאי מכיר את החנות הזו. אני לא חושבת שיש לסימטה או לחנות שם (אחרי הכל, לחנות הזו אין אפילו גג ראוי לשמו). הספרים שם ערומים זה על זה ללא כל סדר, הגיון או כבוד בסיסי למילה הכתובה. ארגז שלושת השקלים הוא היהלום שבכתר, או שמא תחתיתו של פח האשפה. בארגז שלושת השקלים שוכבים להם אחר כבוד עותקים מתפרקים של ספרי מתח זולים לצד ספרי עם עובד מצהיבים שעל גבם מודפס מחירם בלירות. העותק של "מהר ורד" מאת סופר בשם ג'ון וין אכול העש ודגי הספרים שמצאתי, אכן תאם את ההגדרה (ועלה 1.5 ל"י).
עלעלתי בין העמודים המתפוררים, ולמיטב זכרוני הפסקה הראשונה ששבתה את ליבי היתה:
"התעלה שבצד הדרך זינקה לעברו ולפתה אותו בקרסולו, והוא השתטח אפיים ארצה על-גבי יצוע עלים יבשים... מדוע לא יוכל להשליך אחר גוו באותה קלות, את מעמדו, את סביבתו, את הנטל הבלתי נסבל של הנחות מוקדמות ושל רפלקסים?... וינתן לו להיוולד מחדש, לבוא שנית לעולם ללא קול-ניגונים מלבד צרצור הצרצרים וקול קרביו המתהפכים".
התעלה הזו שזינקה אל עבר צ'ארלס לאמלי גיבור הספר והפילה אותו בזדון זינקה גם לארנק שלי והוציאה ממנו את שלושת השקלים הדרושים לאחת הרכישות הנבונות בחיי. התעלה הזו סימלה עבורי את כל השיבושים הללו הקטנים, חוקי מרפי שונים ומשונים המתנפלים על תוכניותינו והופכים את החיים לקשים ומשעשעים כלכך. כבר כמה שנים שמתחשק לי להוציא מדבקה עם הכיתוב "תן חיוך הכל נגדך".
אחר כך באו עוד כמה וכמה משפטי מפתח מהדהדים שמלווים אותי עד היום. אחד העצובים בהם הוא המשפט הבא:
"פעמים היתה הרגשת השיממון תוקפת אותו בחריפות כה רבה עד שכל הוויתו היתה משוועת לא לרוָחה, לא להתגשמות כל מאוייו, אלא לברירת סוג אחר של סבל בלבד. כמה שש היה להזדמנות להמיר את יסורי נפשו במיחוש גופני עז כלשהו!"

מבלי לפזר ספוילרים לרוב, העלילה הכללית של הספר הזה מספרת על גלגוליו של בחור אנגלי צעיר שבתום לימודיו

באוניברסיטה מחליט לזנוח את מסלול החיים המשמים שיועד לו, כבן המעמד הבינוני בבריטניה של שנות החמישים.מבחינת העלילה מתבקש להשוות את הספר הזה לעלילה של ספר ידוע בהרבה ה"תפסן בשדה השיפון". קראתי את התפסן כתיכוניסטית לפני יותר מעשר שנים, וחשבתי כבר אז שהוא יומרני ומלא בפתוס. נדמה לי שאפילו כתבתי עבודה בספרות על הנושא יחד עם חבריי לספסל הלימודים מאותם ימים. אולי יום אחד לכש/אם אלמד ספרות באוניברסיטה אוכל לבצע השוואה מושכלת בין השניים.
עד אז אוכל לומר שמהר ורד מצליח שלא ליפול למי האפסיים הרדודים של התפסן שם שוחים להם דגיגים של קלישאות וצפרדעי חשיבות עצמית. אולי אני טועה, אולי הסיבה שהתפסן מלא בקלישאות היא דווקא בגלל שהוא כלכך התפרסם והשפיע על התרבות המערבית/אמריקאית עד כי משפטיו הפכו לקלישאות נוסח "לאן האווזים עפים כשהאגם קפוא" (אה! לאן לא?!).
מן הסתם, על מהר ורד אי אפשר לומר זאת, יש לו שני יתרונות בהקשר זה: האחד, מעטים הם אילו המכירים את הספר, השני, הסופר הוא אנגלי ולא אמריקאי (ואינני רוצה לפרט בהקשר זה מעבר לאמירה גזענית זו...).
בסוף 2008 הלכה לעולמה מתרגמת הספר הזה, אסתר כספי שתרגמה כמות נאה של ספרי מופת במהלך חייה. ב'הארץ' הופיע מאמר יפה לזכרה, אך כצפוי המחבר לא הזכיר את הספר הזה אף לא במשפט קטן. כה חבל שהספר הזה נזרק כך לתהום הנשיה של מדף שלושת השקלים. אפילו בחנויות יד שניה קשה למצוא אותו. למען האמת כנראה שזו גם אשמתי כי כל פעם שאני מוצאת עותק, התעלה של צ'ארלס לאמלי מזנקת לארנק שלי שוב ומוציאה ממנו את הסכום הדרוש (שזה אף פעם לא הרבה, בין שלושה לחמישה עשר שקלים). אני חושבת שרכשתי בערך עשרה עותקים ממנו בשנים האחרונות. את כולם חילקתי.
האדם היחיד שהכרתי עד כה שקרא את הספר הזה בלי קשר אליי, הוא אבא שלי. הוא סיפר שקרא את הספר בערך בגיל שאני קראתי אותו לראשונה ואמר שהספר הזה השפיע עליו והיווה את אחד הגורמים שלא להתגלגל לקריירה האוניברסטאית שהיה הגיוני שילך בה. אני בהחלט יכולה להבין אותו.

אין בפוסט הזה פואנטה של ממש. רק המלצה חמה שתשיגו לכם עותק. אני מאמינה שאוכל לעזור לכם בכך...

יום ראשון, 23 במאי 2010

מה עושים כשהמחשב לא סוחב- פוסט ראשון שהוא בעצם שני בסדרה

אולי התקלה הנפוצה ביותר והמייגעת ביותר שבנמצא בעולם טכנאות המחשבים היא מחשב איטי.
למעשה כבר נגעתי באחת הסיבות הנפוצות לכך בפוסט הראשון בקטגורית אנטיטכנופוביה, תוכנות שעולות באופן אוטומטי יחד עם מערכת ההפעלה ותופסות חלק ממשאבי המחשב. ישנן עוד מליון ואחת סיבות מדוע מחשב עשוי להפוך איטי. בדרך כלל יהיו כמה גורמים במקביל שיגרמו להאטה של המחשב שרובן קשורות למעין תחזוקה שוטפת שלו, כך שטיפול בגורם אחד לאו דווקא יאיץ את המחשב משמעותית. לכבוד הקיץ אתמודד עם אחת התקלות הנפוצות בתחום, שבה ספציפית מומלץ לטפל גם אם לא עושים שום טיפול אחר במחשב.

חם
לעיתים קרובות למעבד של המחשב שלכם פשוט ממש חם, לעיתים זה יגרום לו להאט, לפעמים להתקע לגמרי. פעמים רבות הדרך הטובה לפתור את זה היא פשוט לנקות פיזית את המחשב מאבק. זאת בהנחה שהוא באמת כזה מלוכלך
מה אתם צריכים בשביל זה?
-מברג פיליפס (בשביל לפתוח את המארז)
אמצעים לניקוי פנים המחשב:
- ספריי לחץ לניקוי מכשירים אלקטרונים (לא חובה אבל רצוי ביותר) נניח כמו בתמונה שכאן
- מקלות אזניים
- פינצטה, רצוי כזו שמתעקלת בקצה, כמו כאן
- טישו
אז מה עושים?
1. מכבים את המחשב (דא)
2. מנתקים את החשמל מהצד של המחשב (לא מהצד של השקע) לנוחות שלכם כדאי גם לנתק את כל יתר החוטים שמאחורה.
3. פותחים את המארז של המחשב:
מחשב סטנדרטי עומד נפתח באופן הבא:
במאחורה של המחשב מסוג בד"כ כל החיבורים למקלדת, עכבר מסך וכו' מרוכזים בצמוד לאחד הצדדים, זה הצד שאתם לא פותחים. למטרה שלפנינו נפתח את הצד השני שמחובר בשני ברגים בד"כ. פותחים אותם בעזרת הפיליפס שהכנתם מבעוד מועד ומחליקים את המארז בעדינות החוצה.
יש פה ושם גם מחשבים שוכבים (למשל של חברת IBM), לרוב הם נפתחים באופן מעצבן בהרבה כך גם דגמי מחשבים ישנים יותר שפחות נפוצים בימינו. בסרטון הבא איש חביב ומשועמם יסביר לכם איך לפתוח סוגים שונים של מארזי מחשבים בפירוט יתר, אם אתם קצת חוששים מפתיחה של המחשב ו/או מעולם לא עשיתם זאת בעצמכם קודם לכן, אני ממליצה לצפות בבחור בטרם אתם פועלים.
4. כעת מתפעלים מכמות האבק שיש לכם בפנים. יפה, נכון?
5. מנקים: את הריצפה של המארז אפשר לנקות בסבבה עם סתם טישו, אבל תכלס החלק המטונף שבאמת קריטי לנקות הוא גוף הקירור של המעבד שזה המאוורר השחור הזה שלרוב נמצא באמצע הלוח אם ומחובר למין גוף שעשוי ממן שלבי מתכת שכאלו. משהו בערך כזה:
ואיך בעצם מנקים את הדבר המכוער הזה? יש לא מעט טכנאי מחשבים שדוגלים בפירוק של המאוורר מגוף הקירור ואף פירוק של גוף הקירור כולו מהמעבד. מנסיוני האישי זה סיכון מיותר, היות שטעות קטנה בעת החיבור או הפירוק יכולה לעלות לכם במקרה הטוב בהריסה של הצ'ופצ'יקים מפלסטיק שמחברים את גוף הקירור/המאוורר למקומם ואז תיאלצו לרכוש חדשים ולהיפרד ב100-200 ש"ח. במקרה הרע אתם עלולים לשרוף את המעבד, ואז בד"כ תאלצו לרכוש מחשב חדש.
אשר על כן, אני מכנה את השיטה הזאת - 'ניתוח לב פתוח' ומעדיפה להמנע מהעניין ככל האפשר ובטח שלא ממליצה על כך לאנשים חסרי נסיון בתחום.
אז אחרי מסכת ההפחדה הזו, מה כן כדאי שתעשו?
- השכיבו את המחשב על הרצפה/שולחן כדי שיהיה לכם נוח.
- בעזרת הפינצטה שלפו בהנאה תלתלי אבק שמנמנים ואפרפרים מגוף הקירור כמו היו אילו תלתלים היוצאים מאפו של המרצה השנוא עליכם באוניברסיטה.
- היעזרו במקלות האוזניים כדי לשלוף תלתלים סרבנים.
- אם רכשתם לכם מבעוד מועד את הספריי לחץ האמור לעיל תוכלו פשוט לנשוף בעזרתו בין השלבים של גוף הקירור (זה די כיף אם אתם שואלים אותי..) רק חברו לפיה את הקשית הדקה שלרוב מגיעה יחד איתו (לחיזוק זרם הגז). לרוב אני משתמשת בו רק לאחר שניקיתי את החלק הארי של האבק בעזרת הפינצטה, אבל אפשר גם להשתמש רק בו. איתו אתם גם יכולים לנקות את לוח האם באופן כללי. זה פחות קריטי לתפקוד המחשב, אבל לא יכול להזיק. רק אל תצמידו את הקשית ישירות ללוח אם כדי לא לפגוע ברכיבים העדינים שם בטעות..
- בגדול שאפו למצב שאין שום דבר החוסם את האויר מלהיכנס בין שלבי גוף הקירור.
6. זהו, אתם יכולים לסגור את המחשב ולהתפעל ממהירותו החדשה (או שלא).
אם מישהו מנסה לבצע את האמור בפוסט, אשמח לפידבק אם הוא הצליח או שמשהו היה לא מובן...
ושוב אשמח לענות על סוגיות מחשביות דרך הבלוג (גם אם בדיליי של חודש חודשיים P^:)

התמונה צולמה ע"י מישהו בשם Charbul
ונלקחה מהפליקר שלו

יום רביעי, 12 במאי 2010

אגב הסרטון מהפוסט הקודם

הקליפ של רטטט לשירם החדש הדומה כלכך לשירהם הקודמים אך עדיין מצויין בעיני.



יום שלישי, 11 במאי 2010

יש לי צב

בחודשים האחרונים אני וענבל מגדלות את הצב של אחותה הקטנה בגינת הירק הקטנה שלנו (עד שלקחנו אותו הוא חי בטרריום זעיר ועגמומי).
לפני כמה ימים סוף סוף צילמתי אותו בעת פת הערבית שלו במיקום החביב עליו בגינה: גבעת הקומפוסט. לאחר מאבק פורמטים קל (מדהים עד כמה הפעולה הזו רחוקה מטרוויאליות, שנות האלפיים בתחת שלי) הצלחתי להעלות את הסרטון הערב לאינטרט והרי הצב לפניכם במלוא הדרו.



ולא יכלתי שלא להוסיף לסיום את שירו הנאה של פגיס. הוא לא קשור, אבל מאז שיש לי צב אני מוצאת עצמי מדקלמת את מילותיו לפעמים.

חשבון צנוע/ דן פגיס
אבותינו הצב, לטאת האצות,
לאט דשדשו באושר פושר של ביצות.
זכותם לא עמדה לנו. היער גבר
ופרץ וגבה ונגרף במזל מעבר.
מורי, הגורילה, קפדן הוא. לא טוב בעיניו
שאני סתם ולד מנומם ועניו.
כל אימת שאני מתחלחל מן הדם,
הוא צועק: מה איתך, מתי כבר תהיה בן אדם!
והוא צודק, אני מוכרח להתפתח:
לא להרהר. להיות צייד שמח.

יום ראשון, 18 באפריל 2010

להלחם בטכנופוביה מבלי להרוס את המחשב

החלטתי ליסד קטגוריה חדשה בבלוג המעופש הזה שתעסוק בתיקון מחשבים להמונים. כך אנסה לשמר את המידע שצברתי בשנים האחרונות בעבודתי כטכנאית מחשבים, ולנסות ליצור מידע זמין שלפחות חלקו יהיה בעברית, ולכן יהיה פחות מפחיד עבור הטכנופובים שביננו.
העניין הראשון שאעסוק בו הוא אחד הדרכים הקלות ביותר להאיץ את המחשב - הורדת התוכנות הרצות ברקע באופן אוטומטי. לרובינו אין צורך באף תוכנה שתרוץ ברקע כל הזמן למעט אנטיוירוס, ואולי איזה פיירוול אם אנחנו פרנואידים. אך רובינו צוברים אט אט עוד ועוד תוכנות מיותרות העולות אוטומטית עם העלאת הווינדוז. הביטוי הראשוני לכך יופיע בדמות עוד ועוד אייקונים בצד ימין למטה ליד השעון (כמו בתמונה), שאין לנו מושג איך הגיעו לשם וחלקם אף קשורים לתוכנות הנוטות מפעם לפעם להציק בכל מיני הודעות חסרות שחר (לרוב בעת עליית המחשב). מה גם שישנן תוכנות נוספות העשויות לרוץ ברקע ואפילו לא ידענו את דבר קיומם.

הכלי היעיל ביותר בווינדוז XP להעפת כל התוכנות המיותרות הללו נקרא System Configuration Utilities. שם שעשוי להפחיד אתכם ללא כל סיבה. אז יאללה, לבלוע רוק ולעבור שלב שלב יחד איתי.

אז כדי להגיע לכלי הזה לחצו על start ובחרו ב-run (התחל והפעל בעברית) בחלונית שנפתחת כתבו:
msconfig. יפתח חלון אפרפר די דומה לזה שאתם רואים פה למטה. עליכם לבחור בלשונית startup.
מה שבעצם רואים פה זו רשימה של כל התוכנות שמתוכנתות לרוץ אוטומטית יחד עם הפעלת הווינדוז. ואתם יכולים לסמן וי או להסיר את הוי מכל תוכנה שנמצאת שם.

אבל איך אדע את מי להעיף מהרשימה ואת מי לא?
קודם כל לא להילחץ, אם גיליתם לאחר ההסרה שאיזה משהו קריטי הפסיק לעבוד (מדפסת/סורק/אנטי וירוס/אינטרנט) תמיד אפשר להחזיר אותו. לכלי הזה אין גם כל השפעה על עצם העליה של הווינדוז, אם הוא עשוי להשפיע על העליה של המחשב הרי שהיא תהיה אך ורק לטובה. חשוב גם להבין למי שמתבלבל, זה שתוכנה כלשהי לא עולה אוטמטית עם עליית הווינדוז לא אומר שאי אפשר יהיה להפעיל אותה דרך האייקון על הדסקטופ או דרך תפריט ההתחל שלכם.
כמו כן לצד השם הלקוני של התוכנה הרצה (הטור startup item) ישנו טור הנקרא command שבו כתוב באיזו ספריה נמצאת התוכנה שרצה לה. פעמים רבות הטור הזה ירמוז לכם מה לעזאזל עושה השורה הזו ברשימה. כך למשל בתמונה שלמעלה מופיע השם qttask, מאחר שבטור הקומנד כתוב שהקובץ נמצא בספריה של quicktime ניתן להסיק שזו הפעלה אוטומטית (ומיותרת) של הקוויק טיים.
היות שלטעמי אין כאמור כל צורך באף תוכנה למעט האנטי-וירוס שתרוץ אוטומטית עם עליית הווינדוז הרי שלאחר שאיתרתם אותו ברשימה ווידאת שהוי סומן אפשר להסיר את הוי מכל יתר התוכנות הרצות שם, למעט אחד, הctfmon. זהו תוסף של ווינדוז האחראי על אופציות מתקדמות של שפות המזרח התיכון. התוסף הזה אכן צריך לרוץ ברקע כל הזמן בכדי שנוכל בין השאר לתקשר זה עם זה בשפת הקודש בעזרת האינטרנט.
אם אתם עדיין מתלבטים ולא רוצים כמוני פשוט להוריד את הכל ולהפעיל תוכנות דרושות בעת הצורך, אפשר להעזר במאגר רשימת הstartups של אתר המחשב המצפצף שכולל כמעט את כל התוכניות האפשריות. הם אמנם הרבה פחות קלים על ההדק ממני ומשאירים הרבה יותר תוכנות, אבל אולי בשלב הראשון שאינכם בטוחים במעשיכם אפשר להעזר בהם.
לאחר שהורדתם את הוי מכל התוכנות הלא רצויות לחצו על אוקי. יפתח חלון שיאמר לכם שאם אתם רוצים שהשינויים יהיו אפקטיבים עליכם לבצע ריסטרט. אין חובה לעשות ריסטרט, אבל קחו בחשבון שלאחר הריסטרט הראשון שאחרי השינוי יפתח עוד פעם איזה חלון אפרורי שיודיע לכם שעשיתם כל מיני שינויים. לפני שאתם לוחצים על אוקי, תעשו לעצמכם טובה ותסמנו את הוי ליד הריבוע שאומר אל תראה לי יותר את ההודעה המעופשת הזו לעולם.

אם משהו כאן לא היה ברור, או שפעלתם בעצתי אך הסתבכם, כתבו לי בתגובות. אם יש לכם עוד שאלה מחשבית שלא היה לכם את מי לשאול, כתבו גם כן.

לא יכלתי שלא להזכיר פה לסיום את שיר המחשב של Jim Noir. תקשיבו למילים.


יאללה, אני רצה לרכבת לתל-אביב

יום ראשון, 4 באפריל 2010


אני במין מיני תקופת מבחנים, אז אני שומעת הרבה מוזיקה. מישהי כתבה בהתקף שיתוף הטעם המוזיקלי הקודם שלי שאני צריכה לפרט יותר על היפסטרים. קצת קשה לי למלא אחר הבקשה היות שכאמור אין לי מושג מה זה אומר בדיוק. אז אני יכולה לומר את מה שתמיד אומרים כשאין מושג מה רוצים באמת להגיד: "מי שצריך לדעת מה זה, יודע".
אה ונזכרתי שלפני כמה חודשים גיאחה (כוהן היפסטרים ישראלי בהכחשה) העלה בעונג שבת קריקטורה לא רעה על ההיפסטרית הראשונה בהיסטוריה. אז לא התאפקתי מלהעלותה שוב בהקשר זה.


אז אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו. אני יכולה לחזור ולזרוק פה לינקים למוזיקה לא פופולארית ולחשוב שזה מעניין מישהו. למשל לשיר הבא



אמנם התמונה טיפה דכאנית. אבל יש סנאי עם משקפי שמש, אז אפשר לסלוח על הכל. לפי מה שכתוב בבאנדקאמפ, מדובר בחבורה שוודית. הם די מוזרים, אבל השיר הזה תפס אותי.
הגעתי אליהם על ידי שיטוט בתגית הtwee בבאנדקאמפ אם כבר מדברים על מושגים בלתי ברורים, אולי מישהו מוכן להסביר למה הכוונה בעצם בסגנון המוזיקלי הזה? פעם חשבתי שזה מן אינדי פופ עם שינויי קצב משוגעים, ומוזיקה עמוסה במיוחד. אבל יכול להיות שרק אוף מונטריאול באמת עונים על ההגדרה הזו.

נעבור ללהקה קצת יותר מוכרת בקרב אנשים מאגניבים יודעי דבר מה. LCD סאונדסיסטמס (עזבו אותי מלעברת את השם המעפן הזה), ההם עם השיר האלמותי "מנוולים צפון אמריקאים" הוציאו אלבום חדש ממש לאחרונה, למעשה הוא יוצא רשמית רק באמצע מאי, אבל הם מאפשרים לשמוע את כולו בסבבה דרך נגן באתר שלהם ולחשוב שעד לפני כמה שנים ספורות מהלך כזה של להקה היה נחשב להתאבדות כלכלית או משהו כזה. נחמד לחיות בשנות העשרה של שנות ה2000 שאף אחד לא מרים את גביניו השעירים עקב מהלך שכזה. אז משמיעה ראשונה (ברגעים אילו ממש) הוא נשמע מצויין, יש לי תחושה שהוא הולך ללוות אותי בנסיעותי ברכבת בתקופה הקרובה.
מקווה שאנעים לכם בעקפין שעה כלשהי בחייכם הדלים (לא מצאתי דרך לסיים את הפוסט הזה כיאות)


יום רביעי, 17 במרץ 2010

הערה: גרסאות שונות של הפוסט הבא כנראה נכתב על ידי כל מיני אנשים ברחבי העולם שאיבדו בעל חיים שאיננו אדם קרוב להם. קרוב לוודאי שהקריאה לא תתרום לכם דבר. ככל הנראה היצור היחיד שיצא נשכר מהפוסט הזה הוא אני, במציאת עוד דרך להתגבר על האבל על מותו של אולג, החתול האומלל שהיה לי.


מצאתי אותו ברחוב מקור חיים שמעבר לכביש לפני בערך שנה. ענבל ואני חזרנו ביום שבת מאוחר הביתה מבית הורי שבבאר שבע. בדיוק פתחנו את השער והוצאנו את הדואר שהיה בתיבה כששמענו יללות מעבר לכביש. הלכנו למקור היללות ומצאנו כמה גורים קטנים מייללים ואת אמא שלהם מייללת אליהם חזרה מקרבת מקום, הם כנראה התקשו למצוא דרך זה לזו, אדם אחר ניסה אף הוא לעזור והגענו למסקנה שהם יסתדרו קרוב לוודאי וחזרנו לדירתינו. אז ענבל גילתה ששכחנו את הדואר בחצר ההיא. חזרתי לבדי לשם (הסיכוי לשכנע את ענבל לצאת מהבית מייד לאחר שיצאה ממנו הוא אפסי) וכשלקחתי את הדואר שהיה אכן מונח על הגדר, ראיתי אותו. גור אפור קטן ומטונף עם עיניים עצומות לחלוטין מדלקת, אף מנוזל עד כדי סתום לגמרי. הוא סתם ישב שם, הוא אפילו לא ילל. די דומה לאיך שהתנהג ביממה האחרונה לחייו.

קראנו לו אולג כי הוא נראה כמו איזה פליט עלוב וחסר ישע. אחרי טיפול תרופתי שהחזיר את מאור עיניו (בערך) ואת שמחת החיים שלו, הבנו שמדובר למעשה בעבריין צעצוע. עבריין טוב לב. התמונות שבחרתי להכניס לפוסט הן לאו דווקא המוצלחות ביותר שלו, אלא אלו שמנסות להעביר את השובבות המתוקה שלו.

וודאי מוכרת לכם הטענה שחתולים לא באמת אוהבים את האנשים שלהם (אלו הקרויים משום מה ה'בעלים'). שחתולים חושבים שבני האדם נועדו לשרת אותם ושאר טענות שכאלו. גדולים הסיכויים שמי שקורא את הפוסט הזה יודע בעצמו שחתולים בהחלט מראים את אהבתם. אני חושבת שאולג ספציפית היה מפוצץ באהבה יותר מהחתול הממוצע. הוא באמת כלכך אהב אותנו, משהו בניכור הבין מיני שאינהרנטי למערכת היחסים עם כל חתול או יצור לא אנושי אחר הצליח איכשהו להתפוגג ביני לבינו ובינו לבין ענבל. ענבל אוהבת להתייחס לחיות כאל הילדים של האנשים שמגדלים אותם ואילו אני נרתעתי מהיחס האמהי הזה שאצל ענבל מרפרר לאהבה שלה לילדים ותינוקות שזרה לי כלכך, אבל אני חושבת שאולג באמת היה הדבר הכי קרוב לילד בהתחשב באותו מחסום בין מיני. איבדתי את הילד הזה.

השאיפה המרכזית של אולג היתה למצוא חבר לשחק איתו. תוּלָה החתול השני והעצבני שלנו לא בדיוק שש למלא אחר התפקיד הזה ולרוב החטיף לאולג בכל פעם שהוא לא שמר על מרחק. אז אולג ניסה את מזלו על כל גור שהצלנו בעונת הגורים של הקיץ שעבר (והיו הרבה כאלה). אבל אולג היה כבר גדול מידי בשבילם והם התקשו לשתף פעולה עם המשחקים שלו.
לפני כמה חודשים הוא גילה את יותם. יותם הוא חתול רחוב די פחדן שגר בחצר שלנו ומידי פעם נכנס אלינו לאכול ולפעמים מתנחל לנו בסלון ומסרב לצאת. החיבור בינהם לא היה מיידי אבל ברגע שהתרחש הם הפכו לצמד. לפעמים יותם היה קורא לו מהחלון לצאת לבלות איתו בחוץ ולפעמים הם היו ישנים ביחד בסלון. מעניין אם חתולים מתגעגעים, אם כן, אז יותם בטוח מתגעגע.

אני רוצה להתנחם בכך שהיתה לו שנה מאד שמחה איתנו, שאלמלא אספתי אותו, הוא היה מת תוך יום יומיים. אני חושבת שעשיתי את כל מה שיכלתי כדי שהוא ישרוד, ועדיין, אכזבתי אותו. הוא סמך עליי, שאעזור לו, שאטפל בו אבל הוא מת. אני הרגתי אותו, אפילו שילמתי על זה סכום כסף נאה. לא משנה שעשיתי את הדבר הנכון, שמנעתי ממנו שבועיים של סבל מיותר, שעשיתי את מה שהייתי רוצה שיעשו לי אם הייתי חולה במחלה סופנית, עדיין, זה מרגיש כמו רצח. רצח של ילד.

עברו כבר שבועיים מאז המוות, עדיין הקול המצחיק שלו בעת שביקש לצאת מהחלון מהדהד לי בראש, הרעש האופייני של הטיפוס שלו סורגי החלון כשרצה לחזור חזרה הביתה, כך גם הגרגור המתוק שלו. גרגור שנחלש יותר ויותר בימיו האחרונים, עד שבלילה שלפני מותו הפך להמהום קלוש בעת ששכב מותש בין ענבל לביני.

היה שלום חתול יקר, אם יש גן עדן אני מקווה שנתראה שם.

יום שבת, 20 בפברואר 2010

היפסטריזם

עוד תקופת בחינות הסתיימה לה וסמסטר חדש ואחרון דופק לפתחי כבר מחר. באופן מוזר, גיליתי שתקופת בחינות זה הזמן הכי טוב לשמיעת מוזיקה חדשה עבורי. המון שעות של בהיה מול מצגות ממינים וסוגים שונים במחשב הביתי, מחייבות אותי לפסקול תזזיתי ומאתגר ברקע. יהיו שיאמרו שאי אפשר להתרכז באופן הזה, אך עקב השעמום הגובל בתיעוב שאני רוחשת עבור מרבית המקצועות הנלמדים בבית ספרי, מוחי מחייב אותי למצוא נפתולי בריחה תוך כדי השינון חסר התוחלת של מילות קיצור לסוגים שונים של ניתוחי קיבה, טכנולוגיות שונות לאפיית לחמים ושמות של תרופות לצרבת. נפתול הבריחה המרכזי בחופשת הבחינות שהסתיימה היה מכונת ההייפ, אולי האתר עם השם הכי מדוייק שאני מכירה. אני לא חושבת שאני היפסטרית, אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה אומר בכלל. אבל נראה לי שאני יכולה להירגע היות שהאישיות האינטרנטית שלי היא דקיקה מידי, ואין לי מסת קשרים מבוססי מלל מרצד באינטרנט בכדי שיהיה לי אכפת בכלל מה אחרים יחשבו על הטעם המוזיקלי שלי בהתאם להעדפות שלי בתשוקה.fm.
קצת נסחפתי פה, בסך הכל רציתי להביא לפה כמה שירים חביבים ששמעתי בזמן האחרון. במקור התכוונתי ליצור ממש רשימת האזנה נוחה לשימוש, דרך איזה כלי ליצירת רשימות השמעה מבוססות תוכן גולשים, שעבד יופי עד לפני כמה חודשים (ואז תבעו אותם כמקובל בתחום). התחלתי לחפור ברשת תוך חיפוש אחר מחליף הגון וכשלתי במציאה. הפיצ'ר הכי קרוב שמצאתי היה נגן של כל המוזיקה שאהבתי דרך הייפ, אז שמתי אותו פה בצד, וגם כאן למטה. לא בדיוק רשימה מסודרת, אבל זה גם משהו.
מעניין אם עוד 20-30 שנה כל התביעות השמנות והגעש האינטרנטי סביב ענייני זכויות יוצרים יראו מגוחכים או כמלחמת מאסף בטרם מותה של המוזיקה לטובת פרסומות לשמפו או משהו כזה.
על כל פנים, לא נותרה לי ברירה, אלא שוב לזרוק פה כמה יו-טובים לא מחייבים. נתחיל בקליפ הכי טיפשי ומביך שראיתי בתקופה האחרונה. מזל שאני אישה אז מותר לי להעלות את השטות הזו מבלי להיחשב סקסיטית או משהו כזה.

מי שקורא את הבלוג הזה מוזמן לענות על החידה הבאה: האם הסרטון המחכים הזה צולם בימינו ואז ערכו בו תהליכי יישון באולפן או שאילו תמונות שאשכרה צולמו בשנות השבעים באמת? [אין לי תשובה]. אז קוראים ללהקה bark bark disco והם נותנים את כל האלבום שלהם להורדה מהאתר שלהם בחינם. האלבום איננו מחוכם בהרבה מהשיר שלעיל, אבל סימפטי ובעל חוש הומור. לפעמים לא מתחשק לי הרבה מעבר לכך.

טוב, ואם כבר קליפים הזויים, אז הנה קליפ מדובר למדי של להקת yeasayer שאני לי מצליחה להיזכר איפה קראתי, שהמוזיקה שלהם היא מה שאנשים בשנות השמונים חשבו שאנשים ישמעו בעוד שלושים שנה. נראה לי שגם הקליפ הזה לא רחוק מההגדרה הזו. האלבום החדש שלהם די מגניב, אבל לעיתים אני חשה שנפלתי קורבן למגניבות יתר.



ולסיום שני שירים של freelance wales , כעוד אחת שמחכה כבר שלוש שנים לאלבום חדש של סופיאן סטיבנס, הלוויתנים הללו מהווים סוג של נחמה פרוטה. הם טרם הוציאו איזה קליפ רשמי, ולמעשה האלבום דלף לרשת טרם צאתו הרשמית בתחילת מרץ. אז יש פה סתם אימג'ים מכוערים לשם העלאת השירים ליוטוב. צליל אחד שווה אלף סרטוני יוטיוב.



ומה שאהבתי דרך ההייפ

סמסטר שמח ומבדח.

יום רביעי, 17 בפברואר 2010

מרק חמוסים

נשפתי על כמה תלתלי אבק שהתגלגלו להם על רצפת הבלוג. גירדתי פדחתי במחשבה איך לנקות את הכתמים הדביקים יותר שבין האותיות.
מה שחשוב כעת זה לא להניח למרק החומוס כרישה והפתעות להישרף על האש. לשם כך לא תהיה ברירה אלא לכתוב כאן את המתכון שמהווה כהרגלי מיקסטייפ של מתכונים של אחרים ותוספות
בהתאם להיצע במזווה.
מה צריך:
שלוש כוסות של גרגרי חומוס שבושלו מבעוד מועד (העצלנים יכולים להשתמש בשקית סנפרוסט או רחמנא לצלן בקופסת שימורים)
1 בצל קצוץ
1 כרישה גדולה שטופה וקצוצה
5 שיני שום חתוכים גס מאד
1 תפוח אדמה חתוך לקוביות
3-4 כוסות מים שהרתחתם תוך כדי קיצוץ הירקות
3-5 כפות שמן זית
30-50 גרם מחמאה (אופציונאלי למי שלא מפחד מקורט שומן טרנס)
2-3 כפות מיסו (נשבעת שזה משתלב)
מלח, פלפל, כמון, פפריקה בהתאם לטעם
שמרי בירה למי שאוהב (אני! אני!!)

הכנה:
- לטגן 2-3 דקות את הבצל בשמן זית בסיר גדול
- להוסיף את הכרישה והמחמאה ולטגן עוד 5-10 דקות עד שהכרישה הופכת עיסתית מעט
- להוסיף את השום ולערבב עוד דקה
- להוסיף את החומוסים, תפ"א האדמה והמים ולערבב
- להוסיף את המיסו ואת התבלינים (ללא שמרי הבירה)
- לכסות ולבשל במשך 20-30 דקות את שכל מי שצריך להתרכך, התרכך. להוסיף עוד מים במידה שצריך.
- לרסק את הכל בעזרת בלנדר מוט (או סתם בלנדר או מעבד מזון או מג'ימיקס)
- להוסיף עוד תבלינים ועוד מיסו אם חסר לכם טעם ולבשל עוד 5-10 דקות
- להגיש חם עם שמרי בירה מעל

הערה בעניין הריסוק- אני אוהבת שמרקים מהסוג הטחון אינם חלקים לגמרי ונשארות מיני חתיכות פה ושם (וגם משתעממת מלהחזיק את מוט הבלנדר ליותר מדקה או שתיים). יהיו שיטענו שהמרק יהיה אז דומה מידי במראה ובמרקם לקיא וכנראה שהצדק עימם. יחד עם זאת, לדידי למרקים טחונים (בעלי מרקם חלק יותר ופחות) יש תמיד מראה של אוכל שכבר ביקר לזמן קצר בקיבתו של הטבח, בעיני זה לא פוגם בהיותם המרקים הכי טעימים וכיפים לאכילה ביום חורף קר/בחודש פברואר החם ביותר בשלושים השנים האחרונות.