מצאתי אותו לפני קרוב לשבע שנים. אני חושבת שהיה זה בסוף הקיץ הראשון שלי בתל-אביב. בחורה בת עשרים מדוכדכת ומבולבלת שתאמה אז היטב את ההגדרה "מחפשת את עצמה". התחלתי אז לגלות את הקסם שבחנויות הספרים יד שניה של תל-אביב, אולי אחד הדברים הראשונים שקשרו אותי לעיר הזאת.
הוא היה זרוק בקופסת הספרים בשלושה שקלים בחנות ספרים שהיא למעשה סימטה מתוך אלנבי. מי שמתהלך הרבה ברחוב המכוער והאפור הזה וודאי מכיר את החנות הזו. אני לא חושבת שיש לסימטה או לחנות שם (אחרי הכל, לחנות הזו אין אפילו גג ראוי לשמו). הספרים שם ערומים זה על זה ללא כל סדר, הגיון או כבוד בסיסי למילה הכתובה. ארגז שלושת השקלים הוא היהלום שבכתר, או שמא תחתיתו של פח האשפה. בארגז שלושת השקלים שוכבים להם אחר כבוד עותקים מתפרקים של ספרי מתח זולים לצד ספרי עם עובד מצהיבים שעל גבם מודפס מחירם בלירות. העותק של "מהר ורד" מאת סופר בשם ג'ון וין אכול העש ודגי הספרים שמצאתי, אכן תאם את ההגדרה (ועלה 1.5 ל"י).
עלעלתי בין העמודים המתפוררים, ולמיטב זכרוני הפסקה הראשונה ששבתה את ליבי היתה:
"התעלה שבצד הדרך זינקה לעברו ולפתה אותו בקרסולו, והוא השתטח אפיים ארצה על-גבי יצוע עלים יבשים... מדוע לא יוכל להשליך אחר גוו באותה קלות, את מעמדו, את סביבתו, את הנטל הבלתי נסבל של הנחות מוקדמות ושל רפלקסים?... וינתן לו להיוולד מחדש, לבוא שנית לעולם ללא קול-ניגונים מלבד צרצור הצרצרים וקול קרביו המתהפכים".
התעלה הזו שזינקה אל עבר צ'ארלס לאמלי גיבור הספר והפילה אותו בזדון זינקה גם לארנק שלי והוציאה ממנו את שלושת השקלים הדרושים לאחת הרכישות הנבונות בחיי. התעלה הזו סימלה עבורי את כל השיבושים הללו הקטנים, חוקי מרפי שונים ומשונים המתנפלים על תוכניותינו והופכים את החיים לקשים ומשעשעים כלכך. כבר כמה שנים שמתחשק לי להוציא מדבקה עם הכיתוב "תן חיוך הכל נגדך".
אחר כך באו עוד כמה וכמה משפטי מפתח מהדהדים שמלווים אותי עד היום. אחד העצובים בהם הוא המשפט הבא:
"פעמים היתה הרגשת השיממון תוקפת אותו בחריפות כה רבה עד שכל הוויתו היתה משוועת לא לרוָחה, לא להתגשמות כל מאוייו, אלא לברירת סוג אחר של סבל בלבד. כמה שש היה להזדמנות להמיר את יסורי נפשו במיחוש גופני עז כלשהו!"
מבלי לפזר ספוילרים לרוב, העלילה הכללית של הספר הזה מספרת על גלגוליו של בחור אנגלי צעיר שבתום לימודיו
באוניברסיטה מחליט לזנוח את מסלול החיים המשמים שיועד לו, כבן המעמד הבינוני בבריטניה של שנות החמישים.מבחינת העלילה מתבקש להשוות את הספר הזה לעלילה של ספר ידוע בהרבה ה"תפסן בשדה השיפון". קראתי את התפסן כתיכוניסטית לפני יותר מעשר שנים, וחשבתי כבר אז שהוא יומרני ומלא בפתוס. נדמה לי שאפילו כתבתי עבודה בספרות על הנושא יחד עם חבריי לספסל הלימודים מאותם ימים. אולי יום אחד לכש/אם אלמד ספרות באוניברסיטה אוכל לבצע השוואה מושכלת בין השניים.
עד אז אוכל לומר שמהר ורד מצליח שלא ליפול למי האפסיים הרדודים של התפסן שם שוחים להם דגיגים של קלישאות וצפרדעי חשיבות עצמית. אולי אני טועה, אולי הסיבה שהתפסן מלא בקלישאות היא דווקא בגלל שהוא כלכך התפרסם והשפיע על התרבות המערבית/אמריקאית עד כי משפטיו הפכו לקלישאות נוסח "לאן האווזים עפים כשהאגם קפוא" (אה! לאן לא?!).
מן הסתם, על מהר ורד אי אפשר לומר זאת, יש לו שני יתרונות בהקשר זה: האחד, מעטים הם אילו המכירים את הספר, השני, הסופר הוא אנגלי ולא אמריקאי (ואינני רוצה לפרט בהקשר זה מעבר לאמירה גזענית זו...).
בסוף 2008 הלכה לעולמה מתרגמת הספר הזה, אסתר כספי שתרגמה כמות נאה של ספרי מופת במהלך חייה. ב'הארץ' הופיע מאמר יפה לזכרה, אך כצפוי המחבר לא הזכיר את הספר הזה אף לא במשפט קטן. כה חבל שהספר הזה נזרק כך לתהום הנשיה של מדף שלושת השקלים. אפילו בחנויות יד שניה קשה למצוא אותו. למען האמת כנראה שזו גם אשמתי כי כל פעם שאני מוצאת עותק, התעלה של צ'ארלס לאמלי מזנקת לארנק שלי שוב ומוציאה ממנו את הסכום הדרוש (שזה אף פעם לא הרבה, בין שלושה לחמישה עשר שקלים). אני חושבת שרכשתי בערך עשרה עותקים ממנו בשנים האחרונות. את כולם חילקתי.
האדם היחיד שהכרתי עד כה שקרא את הספר הזה בלי קשר אליי, הוא אבא שלי. הוא סיפר שקרא את הספר בערך בגיל שאני קראתי אותו לראשונה ואמר שהספר הזה השפיע עליו והיווה את אחד הגורמים שלא להתגלגל לקריירה האוניברסטאית שהיה הגיוני שילך בה. אני בהחלט יכולה להבין אותו.
אין בפוסט הזה פואנטה של ממש. רק המלצה חמה שתשיגו לכם עותק. אני מאמינה שאוכל לעזור לכם בכך...
