יום שני, 5 במרץ 2012

רוק בבית אבות

התחלתי לפני ימים מספר את החודש האחרון של הסטאז' שלי בבית אבות סיעודי\שיקומי בבת ים. כיאה לאדם רגיש במידת מה, אני מתקשה מעט להתמודד עם כמויות כאלו של אומללות. מספר מחשבות, ללא סדר הגיוני.

המחלקה שבה אנשים נמצאים ברמות די סבירות של תפקוד, זו מחלקת שיקום אורטופדי. אנשים במחלקה הזו מתקשרים יחסית. אלו מהם שלא יסתבכו, צפויים ככל הנראה לצאת הביתה לאחר כמה שבועות\חודשים עם מקל\הליכון\כסא גלגלים. אבל לצאת. זאת בניגוד לסיעודיים למינהם שקבורים שם עד מותם פחות או יותר.
אולי כחלק מתהליך השיקום צריכים הקשישים שבמחלקה זו להתמודד עם חוסר האונים שלהם. היום כשהייתי שם היתה בדיוק הפעלה של קריאה בעיתון בצוותא או משהו מעין זה. מאחר שההליכונים השונים של ברי המזל שאינם בכסאות גלגלים יפריעו למעגל אז שמים אותם בצד, כך שאם אחד הקשישים מעוניין ללכת לחדרו אין לו אפשרות אלא אם יקרא למישהו. אני חושבת שגם לא בעת הפעלות נהוג להרחיק את ההליכונים הללו, שהקשישים לא יטיילו יותר מידי.

אחת הדיאטניות, אמרה שהיא מוצאת עצמה כל הזמן מדברת עם הקשישים בטון של ילדים בני 5 ואומרת להם משפטים שהיא אומרת לאחיין שלה. כמו "הכנתי את הקציצות האלה בעצמי ורציתי שתטעם" או "הנה פחית של ויטמינים שהבאתי מחו"ל במיוחד עבורך" היא אומרת שאין מה לעשות היא רואה שזה פשוט עובד. אני לא מצליחה להחליט מה אני חושבת על זה. אני תוהה אם אי אפשר לגייס למטרת ההתחזקות והשיקום את הקשישים שאיבדו את בינתם כמעט לגמרי בדרכים אחרות שפחות יקהו את החושים האמפתיים שלי. מצד שני אולי ככל שאת פחות אמפתית כך יש יותר סיכוי שתשרדי בבית אבות. לא שתכננתי במיוחד לעבוד במקום כזה בפועל.. אבל אולי לזה מתכוונים כשאומרים עליך בזלזול שאת יפת נפש.

היום דיברנו עם הצוות על קשישה אחת שניכר בה שהיא כבר איבדה את רצונה לחיות. האחות אמרה שהיא מסרבת לאכול, מסרבת לקום מהמיטה, מסרבת להתרחץ. היא באמת ישבה לה שם בכסא הגלגלים שלה בעיניים עצומות ושקועות ופה קפוץ משהו. מי יודע מה היו קרעי המחשבות שלה באותו רגע. אני משום מה נזכרתי בסיפורו של מלוויל, בארטלבי שאפשר לקראו במלואו ממש כאן (מומלץ להכנס לגרסה להדפסה הנוחה יותר לקריאה). עם המשפט האלמותי "אני מעדיף שלא". קריאת סירוב מינורית שכזו להיות חלק מהסדר הקיים. מממ.. מתישהו אני צריכה לכתוב עוד על מינוריות. אולי גם עוד קשר בין מינוריות לבין קשישים וטיפול בקשישים.

באחד מתיקי החולים היה כתוב שהאישה היתה מעורבת בתאונת דרכים כהולכת רגל. שזו דרך נחמדה יותר להגיד שמישהו דרס זקנה על הכביש קרוב לוודאי.

בדרך הביתה נסעה היום באוטובוס אישה קשישה על כסא גלגלים (אתם יודעים, בחלק הזה באמצע שמיועד לכסאות גלגלים). המטפל שלה ישב על מושב ליד הדלת, פתר סודוקו ומידי פעם העיף מבט לוודא שהיא עדיין איתנו. כל הדרך היא הסתכלה מהחלון בשקיקה, היתה באמת שמש די נחמדה. (סוג כזה של שקיקה להביט מהחלון בעת נסיעה ראיתי עד כה אצל ילדים וכלבי לברדור) בכל אופן מה שהכי ביאס אותי בסיטואציה זה שהפרסומות האלה שמודבקות מבחוץ לאוטובוסים  כיסתה את החלק התחתון של החלון והקשישה נאלצה להביט מבעד לחרירים הקטנים והשחורים של הפרסומת במקום בזגוגית השקופה כמוני בעולמם של אלו הגבוהים בחצי מטר. 

שוחחתי עם אמא שלי ביום חמישי על החוויות המדכדכות מיומי הראשון שם. בנסיון לא רע לעודד אותי היא הזכירה לי את מה שהמרצה יובל הררי אומר על אושר (שיעור 24). לרוב האנשים ישנן דרגות די קבועות של אושר. נניח בתוך סולם מ1-10 אז יש אנשים שרוב הזמן יהיו בין 1-3 יש אילו שבין 5-7 ויש את ברי המזל שבין 8-10 ומאורעות היומיום לרוב לא ממש ישנו לרמת האושר הקבועה הזו למעט התפרצויות של אושר רגעי וצער רגעי שלרוב די מהר חוזרים לאותן רמות קבועות ובלתי ניתנות לשינוי (למעט בעזרת כימיקלים). מכאן שאפשר אולי להניח שגם הקשישים הללו מצויים גם הם באותם דרגות אושר בהם שהו רוב הזמן ועם כמה שזה נראה לי שהם מצויים בתוך סיוט נוראי, אפשר לשער שיש להם את רגעי האושר הקטנים שלהם שמניעים אותם בתוך טווח האושר הקבוע שלהם. אך היום הרהרתי בכך שהרבה מהקשישים נוטלים כדורים נגד דכאון לעת זקנה, ושהם מהווים פלח שוק עיקרי לתרופות שכאלו, לצד בני ה20 פלוס. כך שנראה שדרגות האושר מושפעות בכל זאת ממצבם הבריאותי\סוציאלי.

להשלמת הדכדכת הנה סבא אוטוביוגרפי

The Autobiofraphical Grandpa by of Montreal on Grooveshark

יום רביעי, 29 בפברואר 2012

נשמה בלתי אפשרית

הגיע לקיצו אחד החודשים המוצלחים ביותר שעברו עלי בעת האחרונה. נורא התחשק לי לסיים אותו באיזה מיקסטייפ שמח וחייכני. אבל אולי כשארית לחודשים החורפיים-קודמים-קודרים שקדמו לאביב הפברוארי המלא בפרפרים שלי, יצא ששמעתי לא מעט שירים קודרים-בודדים במקצת בזמן האחרון. אשר על כן, מיקסטייפ שטות שאני רוקמת לאיטי יאלץ להמתין להזדמנות אחרת.

למען האמת הסיבה המרכזית שרציתי להעלות את המיקסטייפ הזה היא הקטע האחרון שלו, שהוא למעשה רק חלק מתוך שיר קשה לעיכול ולופת לב באורך 25 דקות של המוזיקאי הכי טוב בעולם - סופיאן סטיבנס (אני חושבת שאני באמת חושבת ככה רוב הזמן).
בניגוד לרוב השירים במיקסטייפ הזה, אני חושבת שהמילים הרפטטיביות משהו של הקטע הזה, די תואמות את המחשבות שלי בעת האחרונה) 
It's a long life, better pinch yourself 
Put your face together, better get it right
It's a long life, better hit yourself 
Put your face together, better stand up straight
In the wrong life, everything is chance
Does it register? Do you wanna dance? 
In the right life, it's a miracle 
Possibility, do you wanna dance?

Boy, we can do much more together
(Better get it right, get it right, get it right, get it right)
Boy, we can do much more together
(Better get a life, get a life, get a life, get a life)
Boy, we can do much more together
(Better get it right, get it right, get it right, get it right)
Boy, we can do much more together 
It's not so impossible

----------------------------------------
ועכשיו, למיקסטייפ


Lonesome - Dr. Dog - Be The Void  [2012]
Baby Fratelli - The Fratellis  - Costello Music [2006]
The Couples - The Long Blondes - "Couples" [2008]
Can't Feel My Face - Islands - A Sleep & A Forgetting [2012]
All Your Light (Times Like These) - Portugal. The Man - In The Mountain In The Cloud [2011]
The Mind is Evil - Clearlake - Cedars [2003]
A Method - TV on the Radio - Return to Cookie Mountain [2006]
Time Is Like A Melody - Pinkunoizu PEEP EP [2011]
Somebody That I Used To Know - Gotye - Making Mirrors [2011]
Impossible Soul (part 4) - Sufjan Stevens - The Age of Adz [2010]