איזה כיף איזה כיף אמאמא הוציאו אלבום חדש! ולא סתם, אלא שבעת ההאזנה לו, חזרה אליי כמעט מיידית המחלה הכרונית הידועה בשמה רֵפיטוּס אייפודיטוּס. מחלה שנדבקתי בה גם מאלבומם הקודם Touch Up .
בכלל, נראה שהתלם הייחודי אותו חרצה הלהקה באלבום הקודם הומשך ואף הועמק באלבום הנוכחי. למעשה חסרונו היחיד עבורי הוא העטיפה המכוערת (והדכאנית) למדי. למעשה העטיפה כלכך מזעזעת, עד שעל אף שרציתי במקור לצרף אותה לפוסט הזה ויתרתי על כך היות שדג מת על חכה, לא בדיוק משתלב באג'נדה שלי, לא משנה עד כמה המוזיקה שהוא טומן בקירבו היא מוצלחת.
גם הפעם כמו באלבומם הקודם ישנו עיסוק אובססיבי משהו בגוף, בנראות, בתשוקות, באהבה נואשת, ובעיקר במוות ושאר נושאים מורבידים. גם המלודיה הפופית קלילה לרוב, ומלאת דיסטורשן וטראשיות לעיתים נותרה כשהייתה. וכך גם קולו הצווחני של הסולן וקולות הרקע הצווחניים לא פחות. לטעמי כל המוטיבים הללו רק השתפרו והצטללו. החוויה המתקבלת משילוב כל האספקטים הללו, הזכירה לי באופן משונה, קריאה של שירה היפנוטית.
לאמיתו של דבר אמנם למדתי קצת על שירה היפנוטית לפני כשנה, אך אני רחוקה מלהבין בנושא לעומק, כך שאולי אעשה כאן עוול ואיזה משורר יתהפך בקברו באשמתי, עימו הסליחה.
להבנתי שירה היפנוטית זו שירה שבה החריזה, המשקל, המקצב ומבנה הבתים והשיר בכללותו הם מאד ברורים ומבניים. לעיתים קרובות ישנה חזרה ברורה על מצלול ואף על משפטים שלמים. מצד שני התכנים של השירים הללו הם לרוב הזויים ומורבידיים, לרוב כוללים מילים ממשלב גבוה ולעיתים גם מילים פיקטיביות לחלוטין. הרעיון שמאחורי הסגנון הזה הוא לטשטש את הקורא על ידי המקצב הסדור וכך לאפשר למוחו הרדום לקבל תכנים שבאופן נורמאלי הוא היה דוחה אותם מכל וכל. דומני שהיו צרפתים רבים שכתבו כך במאה ה19 , כשהמפורסם שבהם הוא בודלר. בישראל האופנה הגיעה באיחור כאשר אלתרמן ונדמה לי שגם שלונסקי כתבו כך, ומי שנחשב למשורר העברי המוצלח ביותר בזרם זה הוא ככל הנראה יונתן רטוש, למשל בשירו המטריד על חטא. מתישהו אחזור אולי לחפור בשירה הזו.
ולענייננו, אני מוצאת מידה מסויימת של דמיון בין סגנון השירה הזה לבין הבחירה במלודיות כלכך קליטות ובמלל רפטטיבי משהו, שגורם לך בסופו של דבר לזמזם לעצמך שלאבא שלך יש רובה והוא לא יהסס להשתמש בו, או לבקש שמישהו יקח את ראותיך וירוץ/יקח את מוחך (או את מה שנותר ממנו) וישליך אותו... נראה כי טוב תעשה מערכת החינוך אם תאסור על בני התשחורת להאזין לצליליו של האלבום הזה (מה שגם קצת יפרסמם בארצנו הנחשלת).
בסדר, אני סתם מתחכמת, ברור לי שהחבריא הקנדית לא בדיוק הושפעה משארל בורלר ורמבו (עם כל הכבוד לקשר העמוק שבין צרפת לקנדה) אלא יותר מלהקות כמו הסמית'ס ופיקסיז, אך עדיין נהנתי להרהר בהשוואה הזו... בייחוד כי אמנם אמאמא אולי לא קראו את בודלר, אבל אני בהחלט יכולה לדמיין את מוריסי הצעיר והמדוכדך קורא שירה שכזו, אז באופן עקיף אולי יש בזה משהו...
הכיליון/שארל בודלר
מכל צדדיי, בלי הרף, השטן רוגש,
שוחה סביב סביב,אוויר בלתי מוגשם,
נבלע בי,מאכֵּל את ריאתי, גּודֵש
בה תאווה נצחית ונוראת - אשם.
מכיר את תשוקתי לאמנות: עוטֶה
אֶּת צֶלֶם אדירת הקסם בנשים;
בַּאמתלות של סְרָק את שפתותיי מַטֶה
לשיקויי - חֶמְדָה בזויים ונבאשים.
נוהֵג אותי הרחק מעין האֵל,שָבור,
רצוץ ומתנשף,לֵאֶה בִּשְדֵי הַבּוּר:
שְׁפֵלַת השממון, עֻמְקָהּ ללא נְשׂוֹא.
משליך הוא מול עיניי חסרות ההגיון
סחבות, בלואים צואים, פצעים פתוחים, מורסות
ומלבושי דמים - כל כְלֵי הכליון!
בכלל, נראה שהתלם הייחודי אותו חרצה הלהקה באלבום הקודם הומשך ואף הועמק באלבום הנוכחי. למעשה חסרונו היחיד עבורי הוא העטיפה המכוערת (והדכאנית) למדי. למעשה העטיפה כלכך מזעזעת, עד שעל אף שרציתי במקור לצרף אותה לפוסט הזה ויתרתי על כך היות שדג מת על חכה, לא בדיוק משתלב באג'נדה שלי, לא משנה עד כמה המוזיקה שהוא טומן בקירבו היא מוצלחת.
גם הפעם כמו באלבומם הקודם ישנו עיסוק אובססיבי משהו בגוף, בנראות, בתשוקות, באהבה נואשת, ובעיקר במוות ושאר נושאים מורבידים. גם המלודיה הפופית קלילה לרוב, ומלאת דיסטורשן וטראשיות לעיתים נותרה כשהייתה. וכך גם קולו הצווחני של הסולן וקולות הרקע הצווחניים לא פחות. לטעמי כל המוטיבים הללו רק השתפרו והצטללו. החוויה המתקבלת משילוב כל האספקטים הללו, הזכירה לי באופן משונה, קריאה של שירה היפנוטית.
לאמיתו של דבר אמנם למדתי קצת על שירה היפנוטית לפני כשנה, אך אני רחוקה מלהבין בנושא לעומק, כך שאולי אעשה כאן עוול ואיזה משורר יתהפך בקברו באשמתי, עימו הסליחה.
להבנתי שירה היפנוטית זו שירה שבה החריזה, המשקל, המקצב ומבנה הבתים והשיר בכללותו הם מאד ברורים ומבניים. לעיתים קרובות ישנה חזרה ברורה על מצלול ואף על משפטים שלמים. מצד שני התכנים של השירים הללו הם לרוב הזויים ומורבידיים, לרוב כוללים מילים ממשלב גבוה ולעיתים גם מילים פיקטיביות לחלוטין. הרעיון שמאחורי הסגנון הזה הוא לטשטש את הקורא על ידי המקצב הסדור וכך לאפשר למוחו הרדום לקבל תכנים שבאופן נורמאלי הוא היה דוחה אותם מכל וכל. דומני שהיו צרפתים רבים שכתבו כך במאה ה19 , כשהמפורסם שבהם הוא בודלר. בישראל האופנה הגיעה באיחור כאשר אלתרמן ונדמה לי שגם שלונסקי כתבו כך, ומי שנחשב למשורר העברי המוצלח ביותר בזרם זה הוא ככל הנראה יונתן רטוש, למשל בשירו המטריד על חטא. מתישהו אחזור אולי לחפור בשירה הזו.
ולענייננו, אני מוצאת מידה מסויימת של דמיון בין סגנון השירה הזה לבין הבחירה במלודיות כלכך קליטות ובמלל רפטטיבי משהו, שגורם לך בסופו של דבר לזמזם לעצמך שלאבא שלך יש רובה והוא לא יהסס להשתמש בו, או לבקש שמישהו יקח את ראותיך וירוץ/יקח את מוחך (או את מה שנותר ממנו) וישליך אותו... נראה כי טוב תעשה מערכת החינוך אם תאסור על בני התשחורת להאזין לצליליו של האלבום הזה (מה שגם קצת יפרסמם בארצנו הנחשלת).
בסדר, אני סתם מתחכמת, ברור לי שהחבריא הקנדית לא בדיוק הושפעה משארל בורלר ורמבו (עם כל הכבוד לקשר העמוק שבין צרפת לקנדה) אלא יותר מלהקות כמו הסמית'ס ופיקסיז, אך עדיין נהנתי להרהר בהשוואה הזו... בייחוד כי אמנם אמאמא אולי לא קראו את בודלר, אבל אני בהחלט יכולה לדמיין את מוריסי הצעיר והמדוכדך קורא שירה שכזו, אז באופן עקיף אולי יש בזה משהו...
הכיליון/שארל בודלר
מכל צדדיי, בלי הרף, השטן רוגש,
שוחה סביב סביב,אוויר בלתי מוגשם,
נבלע בי,מאכֵּל את ריאתי, גּודֵש
בה תאווה נצחית ונוראת - אשם.
מכיר את תשוקתי לאמנות: עוטֶה
אֶּת צֶלֶם אדירת הקסם בנשים;
בַּאמתלות של סְרָק את שפתותיי מַטֶה
לשיקויי - חֶמְדָה בזויים ונבאשים.
נוהֵג אותי הרחק מעין האֵל,שָבור,
רצוץ ומתנשף,לֵאֶה בִּשְדֵי הַבּוּר:
שְׁפֵלַת השממון, עֻמְקָהּ ללא נְשׂוֹא.
משליך הוא מול עיניי חסרות ההגיון
סחבות, בלואים צואים, פצעים פתוחים, מורסות
ומלבושי דמים - כל כְלֵי הכליון!
השיר החביב עליי מהאלבום:
Body - Mother Mother
Body - Mother Mother
