שנתי היתה רציפה פחות או יותר, לא היו אזעקות בלילה. חוץ מרעשים מהדירה השכנה, לא היו הפרעות קוליות, נניח של טנקים שדורסים את המכוניות בסביבה, או מטוסים המפציצים מן הרקיע. גם יכלתי לכבות את האור לעת ליל, לתרנגולים דרך אגב לא נותנים את הפריוולגיה הזו של לישון בחשכה לילה שלם ברציפות.
כשדשדשתי למקלחת, לא יכלתי שלא לשים לב למים הזורמים מן הברז בביתי, ולהעריך את שטף נוזליותם המנחמת שיכולה לשטוף את פני ואת גופי מעוולותיו וסבלותיו. אין שום סכנה להרעלה מהמים הללו, אני יכולה גם לשטוף את גופי בעזרתם וגם לשתות אותם לרוויה. הם לא טעימים במיוחד, אך מירב הסיכויים שלא אמות מהם ישירות. כמדומני שלא מעט אנשים בחברות נחשלות או כאלו שהוכשלו במזיד לא זוכים לנגישות כה רבה של מים מתוקים לשתיה ובטח שלא לרחצה. דווקא חצי מליון (לא בטוחה במספר הזה) התושבים שבקו האש הישראלי, זוכים למים זורמים ככל שיחפצו בשעות שאינם במקלטים ובשעות שהם כן במקלט כמדומני שאינם במחסור.
אם לא נרמסו בדרך, יכולים גם רוב בעלי-החיים במשקים לגשת גם הם למי השתיה שלהם. זאת בהנחה שהנכות שלהם תאפשר זאת. לאחרונה אפילו לעגלי חלב בארצנו אמורה להיות על פי חוק הפריוולגיה הזו.
המים הללו די חמימים, קצת לפני שקמתי, הפעלתי את הדוד החשמלי בביתי. הוא פועל מצויין, והודות לו אני זוכה במקלחת חמה בבוקר חורפי.
קראתי אתמול באיחור מייל בקשה לתרומת שמיכות לילדים במחנות הפליטים בעזה (באיחור כי מועד כניסת המשאית לעזה כבר חלף לו). קצת קר להם שם בחורבות העיר הזו. מוזר, הייתי חושבת שכל ההפצצות הללו מהאויר, מהים ומהיבשה יחממו את החבריא. לי יש שמיכה לא רעה בכלל, ואם קר לי, יש לנו בבית גם תנור שכאשר מחברים אותו לחשמל ומדליקים אותו, ב99% מהמקרים הוא יפעל ללא תקלה. פלאי הראש היהודי הלא כן?
אין לי הרבה ברירות אלא לקום בבוקר די מוקדם, צריך ללמוד או לעבוד בשעות הללו. אך אני בחרתי בתחום לימודי ועבודתי. אני חושבת שאני בערך שולטת על חיי ואין אף גורם שמכריח אותי לעשות את מה שאינני מעוניינת בו. בין אם זה משטר טוטאליטרי או צבא כובש. והיות שאני חלק מהמין האנושי גם אף מדען לא יכול לעשות בי כרצונו, אף חקלאי לא זכאי לכלוא אותי על פי חוק, ואף שוחט לא יכול להקריב אותי על מזבח הקולינריה.
בכלל, עינויים אינם חלק משגרת החיים שלי, לא רק שאני משתדלת שלא לענות אף אחד בעקיפין, אני גם לא מעונה על ידי אף שוטר, חייל, שב"כניק, יס"מניק, ויויסקטור, חקלאי, מחבל מתאבד.
אני תוהה, ואם לא הייתי תל-אביבית, יהודיה, ישראלית, מערבית, בת אדם, יונק, בעל-חיים, יצור רב תאי?
מהם בכלל גבולות הבועה שלי?
עיתונאים, טוקבקיסטים ארורים ואנשים שאוהבים לצעוק, טוענים בגנות ה'בועה התל-אביבית'. אך אני מאד מחבבת את הבועה הזו, כי אני אוהבת את תל-אביב, ואני אוהבת את העובדה שאינני רואה חדשות ושקרים אחרים בטלויזיה ונדמה לי שכל חברי שגרים בעיר, גם הם נטולי המכשיר הזדוני. בד"כ אינני קוראת גם עיתונים ופורטלי חדשות באינטרנט, חוץ מבזמן מלחמות ברירה כאלו ואחרות, ואז אני הופכת אובססיבית בקריאה. והאלמנט האהוב עליי בבועה זה שיש לי את היכולת והלגיטמציה לבוא ולמחות אל מול טחנת רוח לא צודקות שמחוץ לבועה שלי, בין אם כלפי אנשים מכל מיני מקומות ויותר מכך כלפי אי הצדק והעוולות המתרחשות כלפי בעלי-חיים אחרים. יותר מכך, יש לי בכלל את היכולת לראות את המתרחש מעבר לחיי, ואני חושבת שהבועה שלי מספיק שקופה עד כי לעיתים חייהם של מי שמעבר לה משתלבים פתאום עם חיי שלי והופכים לחלק מבועתי שלי.
כולם חיים בבועה, חמימה יותר ופחות, אותם אנשים שקראו לי ולמפגינים אחרים לפני שבועיים ללכת להפגין בשדרות במקום בתל-אביב כנגד המלחמה, שוכחים את הבועה שהם חיים בה בעצמם, וזו של התושבים האומללים של שדרות.
אני חושבת שככל שאת אומללה יותר כך את יותר כלואה בבועה שלך. ולא יכולה להשקיף מעבר לתקרות הזכוכית שלה ולראות את הבועות האחרות שמרחפות מסביבך.
קוראים לזה שמרנות, כוחניות, דעות ניציות, עניי עירך קודמים. משהו שרוב היהודים לוקים בו עקב שיטות הפחדה וצביעת הבועה בכל מיני צבעים משונים להסתיר את הצלילות המקורית (קוראים לזה צביעות). משיכות הצבע נעשות לרוב באדיבות השלטונות, הצבא והתקשורת. כנראה שהעשן המתמר מעל בניינים בשדרות ממלא בערפיח את דפנות הבועה הצבועה מלכחתחילה, עד כי אכן תושביה אינם יכולים להרחיק ראות עד עזה הקרובה כלכך.
אינני שוגה באשליות, הפלשתינאים לוקים כנראה בעיוורון קשה לא פחות. העשן המתמר מעל עזה הוא סמיך מאד וקשה לי להאמין שהם יכולים להרחיק ראות מסבלות בועתם המסואבת עד לשדרות, ובטח שלא עד אליי, התל-אביבית השבעה שיושבת מול המסך השטוח והמקלדת האלחוטית.
ובעלי-החיים? מי יודע איך זה עובד אצלם, אני רוצה להאמין שהבועה שלהם שלהם לכל הפחות איננה כוללת שנאה כה עזה כמו זו של בני האדם זה לזה. מפחיד אותי לחשוב על כמויות השנאה בעולם בין כה וכה.
ראו מה רבת פעלים עודנה,
כמה טוב שורדת
במאתנו השנאה.
באיזו קלות היא מדלגת מעל משוכות גבוהות.
כמה קל לה - לזנק, ללכוד.
...
בל נרמה את עצמנו:
היא מסוגלת ליצור יופי.
נפלאים הבזקיה בלילה אפל.
נהדרים ענני הפיצוצים בשחר ורֹד.
קשה להתכחש לפתוס של חרבות
ולהומור הגס
של עמוד המזדקר מהן באון.
היא אלופת הניגודים
בין השאון לשקט,
בין הדם האדום לשלג הלבן.
ומעל לכל, לעולם לא משעמם אותה
המוטיב של רב-טבּחים ללא רבב
הרוכן מעל קרבנו המגֹאל.
(ויסלבה שימבורסקה/שנאה)
