פוסט מוזיקלי

כבר זמן מה מתחשק לי לכתוב איזה פוסט מוזיקלי של ממש, וכעת החלטתי להרים את הכפפה אכולת העש שלי, ולכתוב פוסט שכזה בטרם יחל הסמסטר להפוך רציני יותר, או אז קמצוץ הסבלנות שלי לכתיבה ייגוז לו בעננה של קלוריות ושומנים (זה המשפט החביב עליי בשבועות האחרונים). במקור תכננתי לכתוב משהו שינסה לסכם את הפלייליסט שלי בתקופה האחרונה. אבל כהרגלי לא ממש עשיתי זאת אלא סתם ליהגתי לי להנאתי על אלבומים משנת 2008 שגיליתי רק בדיעבד.

הראשון שבהם הוא the glowing bird של להקת אריזונה. זה די מוזר שפספסתי את העובדה שהוא יצא, היות שמדובר בלהקה שחיבבתי ועקבתי אחריה מתחילת דרכה פחות או יותר. בייחוד דרך הבלוג החביב עליי IGIF שכותביו הם גם אילו שחשפו אותי לדבר קיומה. אני חושדת שהלהקה הזו איננה מוכרת כמעט בכלל לחובבי העינדי בארצנו, למעשה אינני חושבת שנתקלתי בה בשום הקשר, פרט לדרך IGIF. לא יודעת למה זה כך, יש להם סאונד מצויין, סולן עם קול מרטיט לב אנוש ומלל לא רע בכלל. מה גם שהם מאפשרים דרך הקישור שלעיל, להקשיב לכל האלבומים שלהם מההתחלה ועד הסוף. אז תנו להם צ'אנס.

נעבור לאמילי וולס ולאלבומה Emily Wells - The Symphonies Dreams Memories & Parties. את אמילי גיליתי בעקבות אי הליכתי להופעה שלה בפסטיבל Mother, פסטיבל תל-אביבי למוזיקה נשית. היה איזה ראיון איתה ששלח אותי לחפש אחריה במרשתת ולאכול את הלב על שלא נכחתי בהופעה הזו. ולו רק כדי לראות איך היא ממקססת את נעימות הכינור שלה תוך כדי הנגינה. הנה תראו-


יש לי חיבה ללהקות שהשם שלהם הוא התאבדות גוגלית, כלומר, להקות שהיכולת שלך לחפש אחריהם בגוגל באמצעות השם שלהם בלבד הוא חסר סיכוי. כמו להקת !!! ולהקת +-. להקת {{{ Sunset }}} היא גם כן כזו. נדמה לי שהכרתי אותם דרך סקירה קצרה שלהם בקול הקמפוס. רק לפני חודש חודשיים שמעתי את האלבום שלהם Bright Blue Dream ברצינות, ומאז הם איתי בסביבה. אלוהים, איזה קליפ משונה יש להם לאחד השירים החביבים באלבום:

עליי להודות, ש2008 איכזבה אותי מוזיקלית, אולי בגלל שב2007 היתה אביב האינדי שלי. השנה בה נחשפתי בבת אחת להמון להקות שלפני כן לא חשדתי כלל שהן קיימות בעולם.
להקות שלאו דווקא הוציאו אלבומים בשנה ההיא, כמו שאני עצמי גיליתי אותן אז. אבל זה גם קשור בכך שב2007 יצא אלבום המופת Hissing Fauna, Are You The Destroyer? של אוף מונטריאול. אני לא יכולה שלא לדחוף לפה שני יו-טובים מהאלבום הזה, אפילו שהם בכלל לא קשורים לעניינו.

השיר השני, הוא אולי השיר הכי משקף את שנת 2007 עבורי, והמילים שלו מהווים עבורי תיאור מבריק לשליטה הטוטאלית של סרטונין ודופמין על עולמי. את הקליפ ההזוי שלו קטונתי מלהבין לעומת זאת. אך היצורים השחורים עשויי הנוריות הצהבהבות המסתובבים שם על הבמה בשלב כלשהו, הזכירו לי וכנראה שלא בכדי את הסוף של סלאגהאמר של פיטר גבריאל, מעניין כמה סאבטקסט תרבותי נוסף הם תחבו שם.

אני עדיין זוכרת שראיתי את הקליפ הזה לראשונה בגיל 10 באיזה מקבץ אנימציה בסנימטק תל אביב יחד עם אמא שלי. קלסיקה...

עקב קוצר זמן, חוסר מעוף ואובדן יכולת התנסחות סבירה, הפוסט הזה ישב במגרתי הוירטואלית בציפיה להשלמתו מזה שלושה שבועות. אי לכך החלטתי פשוט לזרוק אותו לחלל המרשתת, מבלי לסגור אותו כמו שצריך, עמכם הסליחה.

וזה סתם שעשע אותי היום במהלך השיטוט האינטרנטי שלי בזמן אחד השיעורים. (זו מודעה שפורסמה בשנת 1917)