הערה: גרסאות שונות של הפוסט הבא כנראה נכתב על ידי כל מיני אנשים ברחבי העולם שאיבדו בעל חיים שאיננו אדם קרוב להם. קרוב לוודאי שהקריאה לא תתרום לכם דבר. ככל הנראה היצור היחיד שיצא נשכר מהפוסט הזה הוא אני, במציאת עוד דרך להתגבר על האבל על מותו של אולג, החתול האומלל שהיה לי.

מצאתי אותו ברחוב מקור חיים שמעבר לכביש לפני בערך שנה. ענבל ואני חזרנו ביום שבת מאוחר הביתה מבית הורי שבבאר שבע. בדיוק פתחנו את השער והוצאנו את הדואר שהיה בתיבה כששמענו יללות מעבר לכביש. הלכנו למקור היללות ומצאנו כמה גורים קטנים מייללים ואת אמא שלהם מייללת אליהם חזרה מקרבת מקום, הם כנראה התקשו למצוא דרך זה לזו, אדם אחר ניסה אף הוא לעזור והגענו למסקנה שהם יסתדרו קרוב לוודאי וחזרנו לדירתינו. אז ענבל גילתה ששכחנו את הדואר בחצר ההיא. חזרתי לבדי לשם (הסיכוי לשכנע את ענבל לצאת מהבית מייד לאחר שיצאה ממנו הוא אפסי) וכשלקחתי את הדואר שהיה אכן מונח על הגדר, ראיתי אותו. גור אפור קטן ומטונף עם עיניים עצומות לחלוטין מדלקת, אף מנוזל עד כדי סתום לגמרי. הוא סתם ישב שם, הוא אפילו לא ילל. די דומה לאיך שהתנהג ביממה האחרונה לחייו.

קראנו לו אולג כי הוא נראה כמו איזה פליט עלוב וחסר ישע. אחרי טיפול תרופתי שהחזיר את מאור עיניו (בערך) ואת שמחת החיים שלו, הבנו שמדובר למעשה בעבריין צעצוע. עבריין טוב לב. התמונות שבחרתי להכניס לפוסט הן לאו דווקא המוצלחות ביותר שלו, אלא אלו שמנסות להעביר את השובבות המתוקה שלו.

וודאי מוכרת לכם הטענה שחתולים לא באמת אוהבים את האנשים שלהם (אלו הקרויים משום מה ה'בעלים'). שחתולים חושבים שבני האדם נועדו לשרת אותם ושאר טענות שכאלו. גדולים הסיכויים שמי שקורא את הפוסט הזה יודע בעצמו שחתולים בהחלט מראים את אהבתם. אני חושבת שאולג ספציפית היה מפוצץ באהבה יותר מהחתול הממוצע. הוא באמת כלכך אהב אותנו, משהו בניכור הבין מיני שאינהרנטי למערכת היחסים עם כל חתול או יצור לא אנושי אחר הצליח איכשהו להתפוגג ביני לבינו ובינו לבין ענבל. ענבל אוהבת להתייחס לחיות כאל הילדים של האנשים שמגדלים אותם ואילו אני נרתעתי מהיחס האמהי הזה שאצל ענבל מרפרר לאהבה שלה לילדים ותינוקות שזרה לי כלכך, אבל אני חושבת שאולג באמת היה הדבר הכי קרוב לילד בהתחשב באותו מחסום בין מיני. איבדתי את הילד הזה.

השאיפה המרכזית של אולג היתה למצוא חבר לשחק איתו. תוּלָה החתול השני והעצבני שלנו לא בדיוק שש למלא אחר התפקיד הזה ולרוב החטיף לאולג בכל פעם שהוא לא שמר על מרחק. אז אולג ניסה את מזלו על כל גור שהצלנו בעונת הגורים של הקיץ שעבר (והיו הרבה כאלה). אבל אולג היה כבר גדול מידי בשבילם והם התקשו לשתף פעולה עם המשחקים שלו.

לפני כמה חודשים הוא גילה את יותם. יותם הוא חתול רחוב די פחדן שגר בחצר שלנו ומידי פעם נכנס אלינו לאכול ולפעמים מתנחל לנו בסלון ומסרב לצאת. החיבור בינהם לא היה מיידי אבל ברגע שהתרחש הם הפכו לצמד. לפעמים יותם היה קורא לו מהחלון לצאת לבלות איתו בחוץ ולפעמים הם היו ישנים ביחד בסלון. מעניין אם חתולים מתגעגעים, אם כן, אז יותם בטוח מתגעגע.

אני רוצה להתנחם בכך שהיתה לו שנה מאד שמחה איתנו, שאלמלא אספתי אותו, הוא היה מת תוך יום יומיים. אני חושבת שעשיתי את כל מה שיכלתי כדי שהוא ישרוד, ועדיין, אכזבתי אותו. הוא סמך עליי, שאעזור לו, שאטפל בו אבל הוא מת. אני הרגתי אותו, אפילו שילמתי על זה סכום כסף נאה. לא משנה שעשיתי את הדבר הנכון, שמנעתי ממנו שבועיים של סבל מיותר, שעשיתי את מה שהייתי רוצה שיעשו לי אם הייתי חולה במחלה סופנית, עדיין, זה מרגיש כמו רצח. רצח של ילד.

עברו כבר שבועיים מאז המוות, עדיין הקול המצחיק שלו בעת שביקש לצאת מהחלון מהדהד לי בראש, הרעש האופייני של הטיפוס שלו סורגי החלון כשרצה לחזור חזרה הביתה, כך גם הגרגור המתוק שלו. גרגור שנחלש יותר ויותר בימיו האחרונים, עד שבלילה שלפני מותו הפך להמהום קלוש בעת ששכב מותש בין ענבל לביני.

היה שלום חתול יקר, אם יש גן עדן אני מקווה שנתראה שם.