יום הזכרון ויום העצמאות שניהם יוצרים אצלי ערבוביה מבולבלת של רגשות ניכור וסלידה מהמדינה שבדרך כלל אני נוטה להדחיק בחיי היום יום שלי. איך אמר מורי ורבי יובל הררי בראיון איתו במוסף הארץ שבוע שעבר: "אחת התכונות הפחות מוערכות היא היכולת המופלאה לדיסוננס קוגניטיבי. אנחנו כל הזמן פועלים בתהליך דואלי - אנחנו יודעים דברים, וכשהם מפריעים לנו אנחנו פתאום שוכחים שידענו אותם."
התוצאה היא כתיבת הטקסט הקצת מבולבל הזה, סוג של הקאת רגשות שכזו. אולי אני כמו אותם צמחונים לא אקטיביסטים שמסוגלים לדבר רק על הסיבות הרגשיות להיותם צמחונים מבלי לדבר על סיבות מורכבות קצת יותר מאשר בשר זה רצח.
עמכם הסליחה. הנה טקסט יותר מוצלח על יום הזכרון.
אני חושבת שהשנה זה התחיל בכך שלהפתעתי גיליתי ששמו על התל-אופנים מן דגלונים כאלו בכחול ולבן.
 |
| כחול ולבן זה הצבע של מי? |
אני לא תופסת את עצמי כאדם קיצוני במיוחד רוב הזמן. אבל אילו בדיוק הרגעים שאני נזכרת שבעצם אני כן.
כך מצאתי את עצמי מנסה להסיר את הדגלון מהאופניים שבחרתי לי, באלימות ונדליסטית משהו. בסיבוב הראשון לא הצלחתי והדגלון התעקש להתנפנף לו בגאון. לאחר מכן נתקלתי בתל אופן שעוכר ישראל פוסט ציוני אחר, הצליח להסיר ממנו את הדגל והשתמשתי בשיטה שלו בהצלחה רבה.
החוויה של לנסוע עם הדגל הזה כשלעצמה היתה משונה ואמוציונלית עבורי, פתאום בעל כורכי נאלצתי לפרסם ערכים שאינם שלי. האמת שלפני כמה שבועות הרהרתי במחשבה להדביק סטיקרים של לבעלי חיים יש זכויות על כמה תל אופנים. הסיטואציה הזו לימדה אותי שזו כנראה היתה מחשבה אלימה למדי ועדיף לא לכפות על אנשים לפרסם ערכים שאינם שלהם גם כשאני ממש בטוחה שאני צודקת והחיות הן הכי חלשות וכו'.
תהיתי אם כל היוזמה המשונה הזו של הדגלים היא יוזמה של חברת תל אופן או של עיריית תל אביב שלמיטב ידיעתי מסבסדת חלק מעלות הפרוייקט. זה נראה לי מהיוזמות הפקידותיות האלה שאף אחד לא החליט או נתן עליהם את הדעת. החלטות שנעשו להן בתום הלב של המיינסטרים שלא מעלה בדעתו שיתכן שיש אנשים שחשים אי נוחות מהולה בבחילה לסממנים לאומיים\לאומניים שונים ובייחוד לדגל הזה.
ביום הזכרון שמעתי ש126 חיילים נהרגו השנה, מי שסיפרה לי את זה תהתה בקול כמה מהם נהרגו במסגרת פעילות מבצעית זו או אחרת, וכמה מתאונות דרכים, אש כוחותינו, תאונות אימונים והתאבדות. חיפשתי קצת נתונים באינטרנט בעניין. אבל למשל בדוח של משרד הבריאות לגבי התאבדות משנה שעברה, המילה צה"ל\חיילים לא מוזכרת אפילו. קשה שלא לחשוב שזה מכוון בהתחשב שיש שם התייחסות מקיפה לשלל גורמים אחרים. לפי כל מיני פרסומים די מעופשים דוגמת כתבה מעיתון במחנה מ2007 נראה שמדובר בכ-25-35 חיילים מתאבדים בשנה. נתונים סטטיסיטיים מסודרים יותר או פחות לגבי התפלגות חללי צהל מסיבות שונות לאורך השנים לא מצאתי בשום מקום (ובטח שלא בכתבות מלאות הפאתוס לכבוד יום הזכרון). עדיף שלא לשבש את מיתוסים עם טבלאות אקסל משעממות. [אם כי עליי להודות, שאולי לא חיפשתי במקומות הנכונים, אני הרבה פחות מיומנת באיתור נתונים כאלו בהשוואה למאמרי תזונה].
היום התקדם וכבר אסור היה להיות עצובים ולשיר שירים נוגים עם הרדיו. הגיע עת לצהול על מה שאותם בחורים תכולי עיניים וצחורי שיניים הקריבו למעננו בעת שנפלו בקרבות, או בעת שנסעו שיכורים עם האוטו ביום שישי בלילה. אז קראתי שכיתרו את המשרד של זוכרות בכדי שלא יבצעו חלילה פעילות הסברתית לזכירת עוד כמה קורבנות, בערב שהיהודים מצווים להיות בו שמחים לאללה.
ביום העצמאות עצמו טעיתי ונסעתי לחברתי שבירושלים, כך מצאתי עצמי ממתינה לאוטובוס במרכז העיר המתועבת, צופה במטס על שמי ארצנו ורואה את תגובותיהם המחוייכות\מלאות גאווה של תושבי העיר חלולי המוח (טוב בסדר, חלולי תודעה פוליטית). את חלקם אולי אפגוש בקיץ מבקשים צדק חברתי מבלי שלרגע תחלוף במוחם המחשבה שכשחלק משמעותי מהתקציב של המדינה נשפך על בטחון קצת קשה, אעפס, לתחזק רמת חיים מהסוג שאמריקה הרגילה אותנו עם הדולרים הנחמדים שלה שמשום מה היא תורמת כדי שנוכל להמשיך לשחק במלחמה עם הF-16 הנחמד שלנו בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
לפחות השנה דווקא הצלחתי יחסית לחמוק מריח שריפת הגופות האופייני כלכך לחג הזה. אולי הסיבה הראשונה שבגללה התחלתי לתעב כלכך את היום הזה, ובכלל את חודש מאי רווי העשן והקורבנות מהמקפיא בסופר.
מועדים לשמחה
