התחשק לי להעלות לפה לדראון עולם את הטקסט שכתבתי עם מעט עזרה מידידיי עבור קמפיין ה"שווה למי?" של מצעד הגאווה האלטרנטיבי
זה אמנם טקסט תועמלני משהו (ואף מתריס הרבה יותר מהלך הרוח הרגיל שלי ) אני מודה, אבל איכשהו הוא הרגיש לי מספיק אישי בשביל שאכניס אותו לכאן כפוסט. או כפי שחברה אמרה לי עליו אז, מדובר בתמצית המזוקקת של הסבל.
לא שווה להיות אפרוח זכר בתעשיית הביצים. אפרוח כזה יזרק לפח האשפה וימות שם ברעב, בצמא ובחנק פשוט כי איננו מטיל ביצים כמו אחיותיו.
גם לא שווה להיות אחותו של אותו אפרוח. היא תגדל להיות לתרנגולת שתכלא בצינוק שלא יאפשר לה אפילו למתוח את כנפיה או לעמוד זקופה. אחרי שנתיים כשכבר לא תהיה רווחית מספיק יחשמלו אותה למוות במקרה הטוב. במקרה הרע והנפוץ למדי, ישליכו גם אותה לזבל, או יקברו אותה חיים.
לא שווה להיות עגל בתעשיית הבשר. מיומו הראשון יופרד מאימו ויואבס בתחליפי חלב. את רוב חייו יעביר במפטמה בכדי להשמין במהירות. בגיל של פחות משנה יובל באלימות למשחטה, שם יתלו אותו מפרפר מרגליו ויחתכו את גרונו.
גם להיות אמא של אותו עגל זה לא שווה. במקום להניק את העגל שלה היא מניקה את תאוותם של בני האנוש למוצרי חלב.
הפרה הזו תיאנס שוב ושוב במטרה לעבור עוד ועוד הריונות שייצרו עוד עגלים שלא תזכה לגדל לעולם, ועוד חלב. בגיל ארבע בערך עצמותיה כבר יהפכו חלולות מבריחת הסידן. עטניה הפכו כבר מזמן לדלוקים ומדולדלים עקב החליבה האינטנסיבית ורצפת הרפת המטונפת. היא תקרוס בשולי הרפת ותובל בטרקטור לעבר מותה.
לא שווה להיות בעל חיים בעולם שמתייחס לבעל חיים כאל מוצר. לא שווה להיות יצור חי ומרגיש כאב, כשאפילו בקהילות המחבקות את האחר לא מתייחסים אליך כאל מי שסבלו ראוי להתחשבות.
לא שווה לחיות בעיניים עצומות, גם אם לכאורה זה קל יותר.
כן שווה להיות בן אדם, בתוך או מחוץ לכל קהילה שהיא, ולבחור שלא לקחת חלק במעשי הזוועה הללו.
בסבל כולנו - עכברים, אנשים ותרנגולות - שווים
