אני מהרהרת כבר כמה חודשים בשאלה האם העובדה שהאנשים הלומדים איתי בפקולטה לחלאות מיני תארים שונים ומשונים במדעי החיים אינם מפספסים את היופי האמנותי משהו שבחלק מהחומר הנלמד. שמעודף התעסקות בפרקטיקה ובשינון מיני שמות לטינים ושמות קיצור למיני אנזימים ורצפטורים בכבד, אין אפשרות אמיתית להרהר במשמעויות הפילוסופיות שבעניין.
ובו בזמן, אנשים המגדירים עצמם כיוצרים, כאנשי אמנות או רוח או סופרים, ירתעו מוכנית מלעסוק בנושאים שעניינם מדע טהור יותר או מפוקפק פחות. על אף שלעניות דעתי יש מקום להרחיב את גבולות האמנות לאיזורים אילו.
כבר תקופה ארוכה שאני חושדת שחשיבתי היא ורסטילית, כלומר חשיבה ריאלית-לינארית-מתמטית-תרשימית, ובו בזמן גם הומנית-ספיראלית-מילולית-מבולגנת. אני מנסה לענות על תואר זה ולקשר את התמונה הביוכימית מולקולרית המעורפלת שיש בראשי כעת, לאחר שנתיים של לימודים אינטנסיבים, לאספקטים הספרותיים אמנותיים יותר של חיי. לצערי, כמו ורסטילים רבים, אינני ביולוגית מוכשרת במיוחד וגם לא בעלת יכולות יצירה ומעוף של ממש. ועל כן כנראה שלא אני זו שאשא את בשורת השירה הביולוגית. אף כתיאורטיקנית של פילוסופית התזונה אני לא אצלח כנראה.
קריאה ועיבוד מאמרים העוסקים בהבאסת חולדות בקמח חומוס במקרה הרע פחות וקוקה קולה במקרה הרע יותר, לא בדיוק נותנים לי השראה להגות באסטטיקה של המולקולות.
ובו בזמן, אנשים המגדירים עצמם כיוצרים, כאנשי אמנות או רוח או סופרים, ירתעו מוכנית מלעסוק בנושאים שעניינם מדע טהור יותר או מפוקפק פחות. על אף שלעניות דעתי יש מקום להרחיב את גבולות האמנות לאיזורים אילו.
כבר תקופה ארוכה שאני חושדת שחשיבתי היא ורסטילית, כלומר חשיבה ריאלית-לינארית-מתמטית-תרשימית, ובו בזמן גם הומנית-ספיראלית-מילולית-מבולגנת. אני מנסה לענות על תואר זה ולקשר את התמונה הביוכימית מולקולרית המעורפלת שיש בראשי כעת, לאחר שנתיים של לימודים אינטנסיבים, לאספקטים הספרותיים אמנותיים יותר של חיי. לצערי, כמו ורסטילים רבים, אינני ביולוגית מוכשרת במיוחד וגם לא בעלת יכולות יצירה ומעוף של ממש. ועל כן כנראה שלא אני זו שאשא את בשורת השירה הביולוגית. אף כתיאורטיקנית של פילוסופית התזונה אני לא אצלח כנראה.
קריאה ועיבוד מאמרים העוסקים בהבאסת חולדות בקמח חומוס במקרה הרע פחות וקוקה קולה במקרה הרע יותר, לא בדיוק נותנים לי השראה להגות באסטטיקה של המולקולות.
המציאות של מדעי הביולוגיה מדכדכת למדי. עיסוקה המרכזי הוא הבנה של מקרים מאד מאד ספציפיים, בתנאים מאד מאד ספציפיים שלא ניתן באמת להכלילם באופן אינדוקטיבי לכדי חוק רחב יותר. אך זה לא מפריע למדענים להמשיך במעשיהם תוך תחושת גדלות שהאמת נמצאת אי שם בפרטים הקטנים הללו. או שאני שוב נפלתי לדבר תמימות, ובעיקר הכסף נמצא בפרטים הקטנים ולא האמת.
נזכרתי עכשיו, שבמוזיאון תל אביב, באגף התערוכה הקבועה ישנו ציור שאני מאד מחבבת. מדובר בציור עצום בגודלו של תמונת מיקרוסקופ על כרומוזומים של האדם, משהו סטייל התמונה משמאל כשההבדל המרכזי שמדובר בציור שמן על בד. אולי יש בזה משהו נדוש, שלא לומר קיטש ביולוגי אך אני חושבת שהייתי רוצה להכיר יותר יצירות כאלו. מעט הביו-ארט שיצא לי להכיר
לרוב קשור איכשהו בניצול בוטה של בעלי-חיים למטרה, כמו דמיאן הירסט חובב פוחלצי החיות (נדמה לי שהזכרתי אותו פה מתישהו), או צמד האמנים שהתעסקו בבשר מלאכותי ורצחו המון חיות על מזבח אמנותם הרווחית.
נו מילא, אם מחקרים במדעי החיים הינם מבוססים על ניצול בוטה של בעלי-חיים, אז מדוע שאמנות הקשורה למדעי-החיים לא תלך גם היא בדרך זו.
ניסיתי לחשוב על שירה שעוסקת בנושאים הללו , אחרי הכל שירה אם היא פוגעת, אז רק בבני אדם ככל הנראה. אך קשה למצוא שירים שעוסקים בנושאים כאלו ברצינות. אני חושבת שרחל שפירא קצת נוגעת בזה (או אולי יותר בפיזיקה) אך אינני מכירה אותה מספיק.
כרגיל מי שנחלצה לעזרתי זו ויסלבה שימבורסקה המהוללה. בכמה משיריה היא מלטפת את הנושאים הללו בדרכה המיוחדת. הנה שיר נהדר שלא היכרתי עד כה, ומצאתי אותו דרך הבלוג הזה
רשימה לשנה החדשה (ובכלל)
החיים הם הדרך היחידה
להתעטף בעלים,
להסדיר נשימה על החול,
להתרומם עם כנפיים;
להיות כלב,
או ללטף את פרוותו החמה;
להבדיל כאב
מכל מה שהוא לא;
לדחוס פנימה מאורעות,
להתמזמז עם דעות,
לשאוף למעט מכל הטעויות האפשרויות;
סיכוי יוצא מן הכלל
לזכור לרגע
שיחה שהתקיימה
כשהמנורה כבויה;
ולו אפילו פעם אחת
למעוד על סלע,
לגמור רטוב עד לשד עצמות במבול זה או אחר;
לאבד את המפתחות שלך בדשא;
ולעקוב אחרי ניצוץ ברוח עם עיניך;
ולהמשיך לא לדעת
שום דבר חשוב.
