לא כתבתי המון זמן. היו לזה כל מיני סיבות, בעיקר עקב תחושה שאין לי את הזמן הדרוש בכדי להפוך את הבלוג הזה למוצלח, וכרגע הוא בעיני מעוצב לא טוב וכתוב לא טוב. זאת על אף שהשקעתי בו הרבה יותר שעות מכפי שיכולתי להרשות לעצמי בהתחשב במגוון המחויביות השונות שלי.
כמו כן, כפי שחברה טובה אמרה לי, בלוגים נחלקים לשניים, אילו שעוסקים בחייהם האישיים של כל מיני א/נשים ואילו המתמחים בנושאים ספציפים מעניינים יותר ופחות ומנסים לפתח אותם. הבלוגים מהסוג הראשון הם בעייתים, כי לא ברור למי בדיוק הם מכוונים, או במילים אחרות, למה שמישהו יתעניין בשטויות שלך. העניין הוא שאין לי כיום את הזמן בכדי להתעמק בשום נושא אינטלקטואלי כביכול, אלא רק לרפרף כדבורה מפרח ידע אחד לאחר, ותוך כדי להרהר בעניין אחר לגמרי.

אז למה פתאום החלטתי לחדש את הכתיבה כאן, הסיבה העיקרית והעמוקה היא כי מתחשק לי . ועל אף שהכתיבה כאן דומה במקצת לכתיבה למגירה, היות שמעטים הם הקוראים, עדיין יש איזה הבדל מחשבתי כלשהו שגורם לכתיבה להפוך מעט אחרת (האם זה טוב בכלל?!)
--------------------------

לאחרונה גיליתי את האמן Pete Doherty, איזה אנגלי מסומם ופרובקטיבי כמעה, שהוציא לאחרונה אלבום שבניגוד לציפיותי הוא דווקא רגוע למדי ודי קל לעיכול. הטיפוס כשלעצמו נראה לי מעצבן ודוחה במידת מה. אבל למי אכפת, העיקר שהמוזיקה באלבומו החדש מגניבה ברובה.
הנה צמד קליפים משעממים לצמד שירים לא משעממים כלל.




ומה הקשר של פיטר דוהרטי (או איך שלא מבטאים את שם משפחתו) לפוסט הנוכחי, אה, זאת כיוון שאינני יודעת איך בלוגרים מוצאים מה לכתוב על מוזיקה מבלי שזה ישעמם גם אותם.